עת"א 8906-11-14 היועץ המשפטי לממשלה נ' שמעון אלמקיס

ס. הנשיא רויטל יפה-כ"ץ, אב"ד:

1.המשיב מרצה מאסר שמיני לתקופה של 10 שנים בגין ביצוע עבירות של סיוע לרצח בכוונה תחילה וקשירת קשר לפשע. בנוסף, מרצה המשיב מאסר של 26 חודשים (כולל הפעלת שני עונשי מאסר מותנים של 10 ו-6 חודשים) שנגזרו בחופף למאסר האמור, וזאת בגין עבירות של התפרצות לבתי מגורים וגניבה, החזקת סם שלא לצריכה עצמית, נהיגה בזמן פסילה ועוד.

בחלוף שני שליש מתקופת מאסרו, פנה המשיב בבקשה לשחרור מוקדם על תנאי, ובתאריך 27/02/13 דחתה וועדת השחרורים את בקשתו. עתירה שהוגשה לבימ"ש זה נדחתה אף היא, וזאת ביום 17/04/13.

המשיב ביקש לקיים דיון חוזר בעניינו, ובתאריך 29/10/14 נעתרה וועדת השחרורים לבקשתו לשחרור מוקדם על תנאי, ומכאן עתירת המדינה בפנינו.

יצוין, כי שחרורו של המשיב עוכב עד למתן פסק דין בעתירה.

2.וועדת השחרורים, בהחלטתה להיעתר לבקשת המשיב לשחרור מוקדם על תנאי, ציינה כי אין לתת משקל רב למידעים המודיעיניים שהוגשו בעניינו (הן מטעם השב"ס והן מטעם המשטרה), אם בהיותם ישנים ואם בהיותם לא מוצלבים; כי התנהגותו של המשיב בכלא ראויה; כי יתר המעורבים בפרשייה בעטיה נדון המשיב למאסר, שוחררו, בין בהסכמת המדינה ובין בהחלטת הוועדה; כי מסקנות הוועדה הקודמת (מיום 27/02/13) אינה רלבנטית יותר, מאחר ומרבית הסעיפים שצוינו שם אינם קיימים עוד; כי האסיר עבר הליך טיפולי גם בתחום הסמים – תכנית 12 צעדים; כי רש"א הכינה תכנית עבור המשיב; וכי אין כל פסול בכך שהמשיב יועסק על ידי אחד המעורבים בפרשיה בגינה נדון למאסר, במהלך תקופת שחרורו.

3.ב"כ היועמ"ש סבורה, כי החלטת הוועדה בלתי סבירה ומכאן שדינה להתבטל. לעמדתה, המשיב אינו ראוי לשחרור מוקדם לאור העבירות שעבר וחומרתן; בוודאי שאיננו ראוי להיות משוחרר תחת פיקוחו של מי ששלח אותו לבצע את העבירה בגינה נדון; מעשיו של המשיב בעבר, כמו גם הרשעותיו הקודמות, מלמדים על מסוכנות רבה מאוד מצדו, והוא לא עמד בנטל לסתור חזקת מסוכנות זו; חזרתו המהירה של המשיב אל בין כותלי הכלא, לאחר ששוחרר ממאסרו הקודם בתאריך אוגוסט 2004, מלמדים כי קשה ליתן בו אמון וכי לא למד לקח ממאסריו הקודמים; כי המשיב זכה בעבר לשחרור מוקדם (בשנת 1990); כי גם בעבר טען המשיב ששינה את דרכיו, אך חרף זאת שב לבצע עבירות; כי התנהגותו של המשיב בכלא איננה ראויה; כי לא היה מקום לתת משקל יתר לתוכנית השיקום שהוצגה מטעם המשיב, שכן הקבוצה הטיפולית בה השתתף בין כותלי הכלא, אין בה די כדי לנטרל מסוכנותו לעתיד, ואין בה כדי להוות מענה להתמכרותו רבת השנים לשימוש בסמים; וכי אין בתוכנית רש"א לאיין מסוכנותו.

לעומתה סבור ב"כ המשיב, כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה בהיותה סבירה ומבוססת על הנתונים שהוצגו בפניה. ב"כ המשיב הדגיש, כי מאז ההחלטה הקודמת של וועדת השחרורים, עבר המשיב הליך שיקומי בין כותלי הכלא, גם בתחום הסמים, ומכאן שעמד בדרישות של הוועדה הקודמת. יתרה מכך, רש"א התגייסה לסייע למשיב; הוא יוצא לחופשות ואיננו מפר את האמון שניתן בו; ושותפיו לעבירה שוחררו בשחרור מוקדם, כאשר בנו של הנרצח איננו עוד בין החיים, כך שגם המסוכנות כלפי המשיב פחתה. הסנגור הדגיש, כי במהלך השנים בהן כלוא המשיב (למעלה מ-9 שנים) עשה כברת דרך, ולמרות שבתחילה היה נתון באגפים סגורים ובהפרדות, כיום הוא אסיר עבודה ואף מועסק במטבח הסגל של האסירים. לעמדתו, המידעים המודיעיניים, שרק פרפרזה מהם הוצגה לעיונו, מדברים על סכסוכים שהסתיימו זה מכבר, וכפי שציינה גם הוועדה, מדובר במידעים שאינם רלבנטיים יותר. אשר למקום העבודה בו אמור המשיב להשתלב, ציין הסנגור, כי אמנם המשיב אמור לעבוד במסעדה השייכת לבתו של עודד פריניאן (אשר נשפט אף הוא בפרשייה בה היה מעורב המשיב), כאשר עודד פריניאן עצמו אמור לעבוד גם הוא במקום זה, אך מדובר במי שהשתקם, הקים עסק לגיטימי ואפילו רש"א רואה בו דמות שיכולה לסייע למשיב. לסיכום, טען הסנגור, כי הוועדה התייחסה כמעט לכל אחת מטענות המדינה ודחתה אותן, ומכאן שאין מקום להתערב במסקנותיה.

4.הכלל הוא, כי לא קנויה לאסיר הזכות לשחרור מוקדם על תנאי ועליו מוטל הנטל לשכנע, כי יש לשחררו בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי הוא ראוי לשחרור מן ההיבט האישי, ובכלל זה, התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב דרכיו; והתנאי השני, כי לא יסכן את שלום הציבור במידה וישוחרר, כאשר תנאי זה נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח את בטחון הציבור (סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001, להלן: החוק). בגדרה של מסגרת שיקולים זו, מתווה החוק שורה של שיקולים פרטניים שעל הוועדה לשקול, אחד לאחד, בבואה להכריע בשאלת התאמתו של אסיר לשחרור על תנאי. בסעיף 9 לחוק נקבע, כי על הוועדה לשקול, בין היתר, את אופי העבירה שעבר האסיר ואורך תקופת המאסר שנגזר עליו, את הרשעותיו הקודמות והרקע להן, את ההחלטות הקודמות בעניינו, התנהגותו במהלך המאסר, חוות דעת שהוגשו עליו מטעם הגורמים המוסמכים השונים, ונתונים אישיים נוספים הנוגעים אליו. השיקולים המנויים בסעיף 9 הנ"ל, אינם בבחינת רשימה סגורה, כאשר על הוועדה לשקול את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם (ר' רע"ב 1942/05 צעלוק נ' מדינת ישראל, מיום 16/06/05).

כאשר וועדת השחרורים שוקלת את מגוון השיקולים האמורים, עליה לאזן באורח ראוי בין ההיבט האישי לבין ההיבט הציבורי הכללי; בין נסיבותיו האישיות של האסיר לבין עניינו של הציבור להבטיח מפני הישנות עבירות והפרות חוק.

במקרה שבפנינו, משקלם המצטבר של הנתונים הרלבנטיים מביא למסקנה, כי החלטת הוועדה, אשר הורתה על שחרורו של המשיב, חרגה ממתחם הסבירות ולכן אינה יכולה לעמוד. לא רק שהוועדה טעתה בהערכת הנתונים שעמדו בפניה, אלא שאופי העבירות נשוא המאסר הנוכחי, עברו הפלילי המכביד, כאשר בעבר כבר שוחרר פעם על תנאי, התנהגותו של המשיב בכלא, כמו גם התוכנית אליה שוחרר – כל אלה, בשילובם יחדיו, שוללים את האפשרות לשחרר את המשיב שחרור על תנאי.

5.התיק העיקרי בגינו מרצה המשיב את עונש המאסר עניינו, הרשעתו, כאמור, בעבירות של סיוע לרצח בכוונה תחילה וקשירת קשר לפשע. המשיב הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בכך שקשר קשר עם אחרים – צחי בן אור, שרון פריניאן ועודד פריניאן (לאחריותו מבקשים לשחרר את המשיב), לרצוח את פנחס בוחבוט.