עת"א 7325-10-15

בפנינו עתירה המופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים שמקום מושבה בכלא דמון, החלטה מיום 8.9.15, אשר דחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם על תנאי ברישיון.

העותר מרצה עונש מאסר למשך 15 חודשים בגין הרשעתו בעבירות כניסה לישראל שלא כחוק, קשר לפשע, פגיעה באתר עתיקות, חפירה ללא רישיון ופעולות באתר עתיקות ללא אישור. בתמצית יצוין כי העותר תושב שטחי הרשות הפלסטינאית, קשר קשר עם אחרים והגיע לאתר עתיקות ארכיאולוגי במדבר יהודה, במצוק הצפוני של נחל צאלים. ביחד עם האחרים שהיו מעורבים בפרשה ביצע העותר פעולות של חפירה בתוך מערה לצורך גילוי עתיקות. העותר וחבריו חשפו מסרק כינים מעץ מהתקופה הרומית הקדומה, ותוך כדי העבודות פגעו בעתיקות. פקחים של רשות העתיקות איתרו את העותר וחבריו, ועצרו אותם.

בית משפט השלום בבאר שבע גזר על העותר עונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, עונשי מאסר מותנה וכן קנס כספי. בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל חלקית ערעור של העותר וחבריו, הפחית את עונש המאסר ל-15 חודשי מאסר ואת הקנס הכספי לסך של 6,000 ₪. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחתה (רע"פ 526/15).

כאמור, הובא העותר בפני ועדת השחרורים. על אף שהתנהגותו של העותר תקינה ולא נטענה כל טענה בעניין מסוכנות, החליטה הוועדה לדחות את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם וזאת בשים לב לחומרת המעשה שבביצועו הורשע העותר ביחד עם חבריו. ועדת השחרורים ציטטה בהחלטתה מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדן, כאמור, בערעור וציינה את הנזק הרב שנגרם לאתר העתיקות. הוועדה הדגישה את הכלל, כי אין לאסיר זכות מוקנית לשחרור מוקדם בטרם השלים את ריצוי מאסרו, ובסיכומו של דבר קבעה כי העותר אינו עומד בתנאים לשחרור מוקדם, תוך שהיא מציינת כי מתוך מעשיו ניתן ללמוד על מסוכנותו.

ערים אנו להלכה, לפיה רק במקרים חריגים יתערב בית משפט מנהלי בהחלטתה של ועדת שחרורים. בטרם נתייחס לנימוקי הוועדה נזכיר כי הלכה היא ש"ועדת השחרורים הינה גוף מקצועי סטטוטורי, המורכב משופט ואנשי מקצוע בעלי מומחיות בתחום זה, ולפיכך שיקול הדעת הנתון לועדה בבואה לבחון את השיקולים הנזכרים לעיל, הינו רחב (רע"ב 4518/08 בן ישי נ' וועדת השחרורים (4.6.2008); עניין עסילה, בפסקה 10). ככלל, בית המשפט, המעביר ביקורת שיפוטית על החלטות הועדה, ייטה שלא להחליף את שיקול דעתה של הועדה בשיקול דעתו, והתערבותו תצטמצם אך למקרים בהם ניכרים בהחלטותיה של הועדה פגמים משפטיים, בהתאם לעילות המוכרות מהמשפט המינהלי, דוגמת חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (עניין עסילה, שם; רע"ב 8040/12 אבו סיף נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.12.2012))" [רע"ב 6566/13 שלמה דביר נ' היועמ"ש ואח' (ניתן ביום 11/2/14)]. "בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002))" [רע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים, (9/12/10)].

במקרה שבפנינו, סבורים אנו כי קמה עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים מהעילות המקובלות במשפט המנהלי. מעיון בהחלטת הוועדה עולה, כי הוועדה לא שקלה ולא הזכירה בהחלטתה נתונים הקשורים לאופן ריצוי המאסר על ידי העותר. למעשה, כל ההחלטה מבוססת על נימוקי גזר הדין. עיקר ההחלטה הוא פועל יוצא של הנזק הרב שנגרם לאתר העתיקות והפגיעה החמורה בו.

אמנם הוועדה כותבת בין נימוקיה (עמוד 2 שורה 40-37) כי שחרורו של העותר עלול לסכן את שלום הציבור, כעולה מעברו הפלילי. ואולם מעיון בחומר שהוצג בפני הוועדה ובפנינו, עולה כי זהו מאסרו הראשון של העותר. לעותר אין עבר פלילי ובכל מקרה לא הוצג כזה בפני הוועדה או בפנינו. מכאן שקביעת מסוכנות המבוססת על עבר פלילי אינה יכולה לעמוד.

נוסיף עוד כי מבלי להפחית מחומרת העבירה של פגיעה באתר עתיקות, הרי שאין זה מסוג המקרים המצביע באופן מובהק על מסוכנותו של מבצע העבירה כלפי שלום הציבור.