ביזאווי נ' הממונה על עבודות שירות - מפקדת גוש צפון ואח'

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירת אסיר, במסגרתה מבקש העותר להורות על ביטול החלטת המשיב, המורה על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שנגזרו על העותר וריצוי יתרת תקופת המאסר שנותרה לריצוי במתקן כליאה.

יצוין כי העותר הגיש שתי עתירות קודמות (עת"א 65465-01-17 ועת"א 18968-04-16). בעתירה הראשונה הגיעו הצדדים להסכמה להציב את העותר במקום עבודה חדש והעתירה נמחקה בהסכמה. בעתירה השנייה, לאור טענות העותר כי שלח בפקס בקשה לדחיית מועד השימוע שנקבע לו ומחמת האפשרות שהבקשה לא הגיע לגורם המתאים עקב תקלה, הורה בימ"ש זה על החזרת עניינו של העותר לשימוע חדש אצל המשיב.

כעת טוען העותר כי אכן זומן לשימוע במועד חדש ( ביום 1.3.17), אך כשבוע קודם למועד השימוע הובהל באמבולנס לבית החולים בשל כאבים בחזה ולאחר כשני ימי אשפוז שוחרר עם המלצה למנוחה כבת 4 ימים אשר בסיומה נתבקש לבצע בדיקות מעבדה דחופות. נטען כי עקב זאת לא התייצב העותר לשימוע ביום 1.3.17. לדברי העותר ניסה במהלך הבוקר בו הוזמן לשימוע להתקשר למשרדי הממונה כדי להודיע על העדר יכולת להתייצב אך לשווא. נטען כי משהצליח להודיע לבסוף ולמרות ששלח אישורים רפואיים נתקל בסירוב לקבל זימון מחודש לשימוע. בהעדר התייצבות לשימוע הודיע הממונה על הפסקה מנהלית של עבודות השירות ומכאן העתירה. העותר טוען כי ההחלטה איננה סבירה והיה על המשיב לזמנו למועד שימוע נוסף.

המשיב טוען כי מדובר בעתירה שלישית של העותר. בעתירה הראשונה הסכים המשיב לפנים משורת הדין להחזירו לעבודות השירות. הוא הוזהר שזו הזדמנות אחרונה וחזר לבצע עבודות שירות. מאז התנהלותו המשיכה להיות שלילית, כפי שפורט בעתירה הקודמת. הוא נעדר ימים רבים. במסגרת העתירה השנייה, מאחר שהעותר הראה פקס ששלח, הסכים המשיב להחזירו לשימוע. כעת שוב העותר לא התייצב לשימוע בטענה שהיה מאושפז וביום השימוע זומן לבדיקה רפואית. נטען כי העותר עושה ככל העולה על רוחו ולאור כל ההזדמנויות הקודמות שניתנו לו והזלזול שלו בהזדמנויות אלה, יש להורות על ריצוי המאסר מאחורי סורג ובריח ולקבוע כי ההחלטה הינה צודקת וסבירה.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה.

מהנתונים שהוצגו בפני עולה כי העותר קיבל זימון להתייצב לשימוע ליום 1.3.2017, זאת לאחר שכבר ניתנו לו שתי הזדמנויות בעבר להתייצב לשימוע ולהשלים את עבודות השירות כסדרן. אמנם העותר אושפז בבית החולים, אך שוחרר בתאריך 24.2.2017, כאשר ההוראה הינה מנוחה בבית למשך ארבעה ימים. יחד עם זאת, העותר ידע מבעוד מועד כי זומן לשימוע ליום 1.3.2017 ויכול היה לדאוג, מששוחרר מבית החולים, לדאוג לדחיית מועד השימוע. לא הוצגו לי נתונים לפיהם העותר פנה לפני מועד השימוע וניסה לדחות את מועד השימוע. גם לטענת העותר רק ב- 1.3.2017, המועד אליו הוזמן לשימוע, ניסה להשיג טלפונית את המשיב.

אציין כי מאחר שהעותר לא התייצב לשימוע ולא ביקש דחייתו מבעוד מועד הוא מנוע מלהעלות טענות בפני ביהמ"ש לאחר שלא מיצה את ההליך המנהלי [ראו: רע"ב 9659/05 אבנר דהן נ' מדינת ישראל (4.12.2005); רע"ב 1496/07 רועי כץ נ' נציב שירות בתי הסוהר (26.4.2007); רע"ב 6108/07 מאיר חדד נ' הממונה הארצי על עבודות השירות (12.7.2007)]. כמו כן, נראה כי העותר לא הפנים את משמעות עונש המאסר שנגזר עליו, אשר רק לפנים משורת הדין אינו מרוצה במתקן כליאה.

בנסיבות אלו, משניתנו לעותר מספר הזדמנויות, אך הוא לא טרח להתייצב למועד השימוע שנקבע ולא טרח להתקשר מבעוד מועד ולנסות לדחות את מועד השימוע, כאשר יכול היה לנסות ולעשות זאת גם באמצעות בא כוחו, לא מצאתי כי בהתנהלות המשיב או בהחלטת המשיב נפל פגם או חוסר סבירות המצדיקים התערבות. למרות שניתנו לעותר מספר הזדמנויות להתייצב לשימוע ולרצות את יתרת עונשו בדרך של עבודות שירות, הוא לא השכיל לנצל הזדמנויות אלה ולא טרח להתייצב לשימועים שנקבעו לו. על כן, לא ניתן לקבוע בנסיבות העניין כי החלטת המשיב הינה בלתי סבירה.