עת"א 63327-02-15 א'(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

השופטת ב' טאובר:

בפניי עתירת אסיר, המופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים בכלא כרמל, בראשות כב' השופט בדימוס, עמירם שרון, אשר ניתנה ביום 08/02/15. הועדה דחתה את בקשת העותר לשחרור מוקדם, ומכאן העתירה.

העותר מרצה מאסר של 17 חודשים, אשר נגזר עליו לאחר שהורשע בביצוע עבירות סמים (סחר והחזקה שלא לשימוש עצמי בגין שבעה אישומים שונים).

זהו מאסרו השלישי, כאשר בעברו הורשע העותר בעבירות סמים, אלימות ורכוש.

ועדת השחרורים סברה כי בשים לב לעברו המכביד, המתפרש על פני תקופה ניכרת, ושנובעת מעבירות כלפי רכוש, עבירות סמים, עבירות אלימות לרבות שוטרים ועוד, נשקפת מהעותר מסוכנות.

הועדה ציינה כי העותר לא עבר במהלך תקופת שהותו בכלא הליכי שיקום, לא פנה לרש"א על מנת שתכין עבורו תכנית שיקום, והעדיף תכנית שיקום פרטית. בנסיבות אלה סברה הועדה כי תכנית הפרטית, שהוצעה על ידי העותר, תהא ראויה כפי שתהא, אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של העותר, ואין בה כדי לפצות על החסר של אי מעבר הליכי שיקום בין כתלי הכלא ולו ראשוניים, ועל כן, קבעה הועדה כי אין מקום לשחרורו המוקדם של העותר.

ב"כ העותר העלה בפנינו שורה של טענות. העיקריות שביניהן כי מרבית תקופת מעצרו היה בסטאטוס של עצור, ובשל קוצר הזמן עד שחרורו כלל לא פנו אליו משלטונות הכלא לצורך שילובו בתכנית טיפול או בתכנית שיקום כלשהי. כן נטען כי מאחר והעותר אינו זכאי להשתלב בתכנית רש"א, פנה העותר לקבלת תכנית פרטית לצורך שחרורו המוקדם. עוד נטען, כי הועדה התעלמה לחלוטין מהאמור בדו"ח הסוציאלי בדבר תפקודו בין כתלי בית הסוהר, כאשר צוין בדו"ח כי העותר מודה בעבירות, מבטא חרטה על מעשיו, והוא בעל כוחות ויכולות לערוך שינוי בחייו ובדפוסיו ולהתנהל באופן חיובי.

העותר הוסיף וטען כי הועדה לא זקפה לזכותו את העובדה כי במשך 11 שנים לא הסתבך בפלילים, ושילובו בעבר בתכניות טיפול רבות הוכיחה למעשה כי העותר הפיק רבות מתכניות השיקום, ובחר בדרך אחרת.

ב"כ המשיבה טענה כי אין מקום להתערב בהחלטת הועדה. לטענת ב"כ המשיבה מדובר במאסרו השלישי של העותר, כאשר פעמיים קיבל העותר שחרור מוקדם, ובפעם האחרונה בשנת 2005, כאשר העבירות בגינן הינו מרצה את מאסרו הנוכחי נעברו בשנת 2014, כך שחלפו לכל היותר 9 שנים. לעמדת ב"כ המשיבה, פרק הזמן שחלף אינו ארוך, ובוודאי שלא ניתן להתייחס למאסרו הנוכחי של העותר כמאסר ראשון, כאשר פעמיים קיבל העותר שחרור מוקדם. ב"כ המשיבה ציינה, כי מכתב האישום המתוקן עולה, כי העותר הורשע ב-7 מקרים של סחר בסמים. לעמדתה, אין המדובר במעידה חד פעמית, אלא חזרה לחיי הפשע, ובהיעדר תכנית טיפולית בכלא אין מקום להיעתר לבקשת העותר לשחרור מוקדם.

ראשית, נזכיר את מסגרת הדיון המצוי בפנינו. בית המשפט העליון קבע בשורה של פסקי דין כי היקף התערבותו של בית משפט מנהלי בהחלטות ועדות שחרורים מצומצם, וההתערבות תעשה רק במקרים מיוחדים וחריגים. ובלשונו של בית המשפט העליון ברע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים (פרסום נבו) 09/12/10: