עת"א 59178-03-16 איוב(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים ואח'

עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים, אשר התכנסה לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א – 2001 בראשות השופטת ברכה סמסון, החברים: חווה טרטקובסקי, חינוך, עאטף טאטור, עו"ס ור/כ עינב טל שב"ס.  

העותר מרצה עונש מאסר ראשון שנגזר עליו למשך 27 חודשים, לאחר שהורשע בביצוע עבירות של מעשה מגונה בכוח, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, שינוי זהות של רכב, קבלת דבר במרמה והפרת הוראה חוקית.

כחלוף שני שלישים מתקופת ריצוי העונש, הובא העותר בפני ועדת שחרורים, אך זו מיאנה לשחררו. הועדה פירטה בהחלטתה את אשר נאמר בדוחות השונים שהוגשו לעיונה, ביניהם דו"ח גורמי הטיפול, ועדת שע"ם והערכת מסוכנות מטעם מב"ן.

נציין, כי מכל הדוחות גם יחד, עולה מסוכנות מינית הטמונה בעותר. כל אחד מגורמי הטיפול ציין את העובדה כי העותר אינו מביע חרטה, אשמה או אמפתיה כלפי הקורבן, אינו מזהה את גורמי הסיכון הטמונים בו, ומיאן להשתתף בקבוצת טיפול יעודית לעברייני מין. מסוכנותו המינית הוערכה כבינונית גבוהה. אף הסתבר מדוחות מידע מודיעיני של שב"ס כי התנהלותו של העותר בין כתלי הכלא אינה תקינה. בחודש 12/15 הוא הורשע בביצוע עבירת משמעת ונענש.

לאחר שקלול כל הנתונים האמורים, קבעה הועדה כי אין לומר כי התנהגותו של האסיר בכלא היתה תקינה. ברם, עיקר הקושי נובע מכך שהוא לא עבר כל טיפול בתחום עבירות המין בין כתלי הכלא, ומכאן מסוכנותו לזולת, אשר לא פחתה לאחר שהחל את ריצוי עונשו. הועדה אף ציינה כי העותר אינו בסבב חופשות. חוות דעת פרטית שהוצגה, אין בה כדי להציג מענה הולם לדעת הועדה. שכן, הטיפול מחוץ לכלא אמור להיות המשך לטיפול בכלא. כאמור, העותר לא עבר כל טיפול בתחום העבריינות המינית בכלא, ועל כן התוכנית אינה יכולה להוות תחליף לטיפול בתחום זה בתוך כתלי בית הסוהר.

העתירה:

בעתירתו טוען העותר כי החלטתה של הועדה שגויה.

באשר להתנהגותו בין כתלי הכלא, הוא טוען כי מדובר בעבירת משמעת אחת בעטייה נתן את הדין. מנגד, המידע המודיעיני שניתן הוא ישן ואינו מהותי.

הסניגור ציין את גילו הצעיר של העותר והשווה בעת הדיון בפנינו את עניינו לעניין עותר אחר אשר נדון בפנינו בתיק עת"א 42045-06-15 (7.9.15) שם נדון עניינו של אסיר שביצע עבירות מין בהיותו קטין וחרף מסוכנותו שהוערכה ע"י גורמי ההערכה כבינונית עד גבוהה, מצאנו לנכון לשחררו. נציין, כבר בשלב זה, כי עניינו של העותר שם היה שונה לחלוטין מעניינו של העותר שלפנינו ואין לגזור גזירה שווה בין השניים.