עת"א 5630-08-14 בן מוחה(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

בפנינו עתירת אסיר המופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים בכלא דמון, בראשות כב' סגן הנשיא בדימוס, ד"ר מרדכי ארגמן, אשר דחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם על תנאי ברישיון, וזאת בהתאם לסמכותה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001.

יצוין למען הסדר, כי החלטה זו של ועדת השחרורים היא החלטה שנייה בעניינו של העותר. החלטה קודמת ניתנה על ידי ועדת שחרורים ביום 14.8.13, ואז נדחתה הבקשה (להלן: "ההחלטה הקודמת"). עיקר נימוקיה של ההחלטה הקודמת היו כי מהחומר שהוצג אז לוועדה, עלה כי מסוכנותו של העותר לא שונתה, העותר לא עבר הליך טיפולי, ובנסיבות אלו סברה הועדה אז כי אין מקום להורות על שחרורו. כעת בפנינו ההחלטה חדשה שניתנה ביום 3/8/14, שהיא נשוא העתירה.

מעיון בהחלטה, עולה כי מדובר באסיר המרצה עונש של 5 שנות מאסר בגין מעורבות בשלושה מקרים של גניבת נשק מבסיס צבאי וסחר בנשק. האסיר עמד לדין ביחד עם שבעה אחרים בכתב אישום, ת"פ 39/10 של בית המשפט המחוזי בנצרת וכאמור, נגזר עליו העונש שצוין לעיל.

הועדה קבעה במסגרת נימוקיה, כי בשים לב לעברו הפלילי של העותר, ובעיקר התיק בגינו מרצה הוא מאסר, קיים סיכון לשלום הציבור משחרורו. מעיון בהחלטת הועדה, נראה כי נימוקים אלה, הקשורים בגזר הדין בגינו מרצה העותר את מאסרו, הם היו הנימוקים העיקריים. הועדה מציינת בהחלטתה, כי מחוות דעת מטעם שב"ס אשר הוגשה לוועדה, עולה כי האסיר משתף פעולה עם גורמי טיפול, השתתף בקבוצות טיפוליות וגילה מוטיבציה לשינוי אורחות חייו. אלא שהמשטרה מתנגדת לשחרורו המוקדם תוך שבחות דעתה מנומקת ההתנגדות "לאור חומרת העבירה ומשום שמדובר באמל"ח הפוגע בבטחון ושלום הציבור...". טעם זה היה הטעם העיקרי לדחיית הבקשה, אשר גבר, כך עד כמה שניתן להבין, הן על המלצות גורמי הטיפול מטעם שב"ס והן על המלצות רש"א, כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעת, לפיה הוצעה תכנית לשיקום, הכוללת מעצר בית בפיקוח מלא, לרבות פיקוח אלקטרוני, ועבודה מסודרת.

בסיכומיה קובעת הועדה, כי בין יתר השיקולים שיש להביא בחשבון, יש לתת משקל בכורה לאינטרס ציבורי והצורך להרתיע עבריינים בכוח מביצוע עבירות דומות. לעניין זה ציטטה הועדה בסעיף 7 א' 1 פסק דין, המדבר בחשיבות ההחמרה בענישה לצורך הרתעת הרבים (יוער כי מקור הציטוט לא אוזכר בהחלטה).

ב"כ העותר טען כי ועדת השחרורים התעלמה מכל ההליך הטיפולי אותו עבר העותר בכלא. עיקר טענתו הייתה כי נימוקי הועדה הם נימוקים המבוססים בעיקרם על הוראות סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, וזאת בשים לב לעובדה שהועדה שמה את הדגש בהחלטתה על עברו של העותר וגזר הדין בגינו הוא מרצה מאסר.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את העתירה מאחר והחלטת הועדה היא החלטה סבירה שהתקבלה משיקולים ענייניים. ב"כ המשיבה מציינת כי השתלבותו של העותר בהליך הטיפולי היא בעיקר מתוך "מוטיבציה מילולית". ב"כ המשיבה סבורה כי יש מקום להותיר את העותר במאסר כדי שישלים הליך טיפולי במספר חודשי המאסר שנותרו לו, ובנסיבות אלו אין להתערב בהחלטת הועדה.

בתשובה לשאלת בית המשפט, ציינה ב"כ המשיבה כי עד כמה שידוע לה, אין מידעים חדשים בעניינו של העותר, והחומר שעל בסיסו ניתנה חוות הדעת המשטרתית, ושגם היה בפני ועדת השחרורים, הוא למעשה אותו חומר אשר הוצג לוועדה עת ניתנה ההחלטה הקודמת, דהיינו ביום 14.8.13. בית המשפט הנחה את ב"כ המשיבה לבדוק ולהודיע לבית המשפט אם קיימים מידעים חדשים. לא הוצגו לנו מידעים חדשים מעבר לאלו שהוצגו, כאמור, בדיון לפני כשנה. בהודעת המשיבה מיום 14.8.14 הובהר כי יש במידע המודיעיני שהוגש בפני הועדה, הגם שהוא רלוונטי לתחילת תקופת המאסר, כדי להוכיח כי במקרה זה יש צורך בתקופת שיקום ארוכה, ואין די בקורסים הקצרים בהם השתתף העותר בכלא כדי לשנות מאורחות חייו העברייניים.

הפרקליטות העבירה לעיון בית המשפט את אותם מידעים שהיו בפני הועדה הקודמת, וכן מידע אחד מתקופה מאוחרת יותר, אשר גם ב"כ המשיבה מאשרת שאין בו התייחסות ישירה אל העותר. נאמר כי מידעים אלו אכן הצדיקו את ההחלטה הקודמת, ואולם העובדה שמאז, ומזה כשנה, לא נצברו מידעים חדשים, גם היא משמעותית לצורך הנושא שהובא להכרעתנו.