עת"א 4360-06-15 ראעי(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים ואח',עת"א 17417-06-15 גרקוד(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים ואח'

הרקע לעתירות וטענות הצדדים:

בפני שתי עתירות, אשר הוחלט לדון בהן במאוחד, מאחר ששתי העתירות עוסקות בהחלטות שהתקבלו על ידי המשיב 1 והמורות שלא לאשר הכנסת מטפל פרטי לתחום הכלא לצורך הכנת חוות דעת לאסירים תושבי הרשות הפלסטינאית, זאת לאור הנחיית פרקליט המדינה ומן הטעם שלא ניתן לפקח על תכנית השיקום בשטחי הרשות.

ההחלטות ניתנו לאור הנחיית פרקליט המדינה בעניין הכנסת מומחים פרטיים לבית הסוהר מיום 25.3.15, לפיה החל מיום 10.5.15 לא תאושר כניסתם של מטפלים פרטיים לצורך הכנת תכנית שיקום לאסירים פליליים/ביטחוניים שאינם תושבי ישראל, זאת מהטעם שאין דרך להבטיח או לפקח על עמידה בתנאי תכנית שאמורה להתבצע בשטחים אלו.

העותרים טוענים כי ההחלטות שלא לאפשר לעותרים לפגוש משקם פרטי בשל העובדה שאינם תושבי ישראל אינן סבירות, אינן מעוגנות בחוק, בפסיקה או בהנחיות פרקליט המדינה ודינן להתבטל. נטען כי ההחלטות הינן בלתי שוויוניות, שכן הן מפלות תושבי שטחים ואסירים ביטחוניים, וסותרות הלכות של בית המשפט העליון וחוק שחרור על תנאי ולכן דינן להתבטל. נטען כי השיקול האם לתת אמון לאסיר תושב שטחים אם לאו מסור לשיקול דעת ועדת השחרורים ולמעשה המשיב מבקש להחריג את חוק שחרור על תנאי ביחס לקבוצת אסירים, שכן חזקה שללא תכניות שיקום לא יוכלו לזכות לשחרור מוקדם. נטען כי מדובר בהנחיה פוגענית הנוגדת את עיקרון השוויון ופוגעת בחופש העיסוק של המטפלים הפרטיים. כן נטען כי העובדה שהעותרים אינם יכולים להתקבל לשורות רש"א בהיותם תושבי שטחים לא מותירה להם ברירה אלא לפנות לאפיקים טיפוליים אחרים.

ב"כ המשיבה 2 טען כי יש לדחות את העתירות. נטען כי מדובר בהוראת שעה שמשמעותה בחינת המצב למשך תקופת ניסיון של שנה, במהלכה יצטברו נתונים ומאגר מידע שעל בסיסם ניתן יהיה לבחון את מכלול הנתונים, ועד לאותה תקופה נקבע בסעיף 4 להוראה באופן חד משמעי שאסירים המתגוררים בשטחים לא יתאפשר להם להכניס מומחה פרטי מטעמם לצורך הכנת תכנית שיקום שאמורה להתבצע בשטחים אלה, זאת למעט כאשר מדובר באזרחי ישראל הגרים בשטחי C, ביהודה ושומרון, שעל תכניות השיקום שלהם ניתן לפקח. נטען כי אין מדובר באפליה בין אסירים אלא מדובר בקבוצות שוויון שונות אשר היחס אליהן כפועל יוצא מנתוני בסיס שונים במהותם, חייב להיות שונה. נטען כי סעיף 11ד' לפקודת בתי הסוהר עמד על כך. כן נטען כי תכנית שיקום שתתבצע באזור שאינו בשליטת רשויות האכיפה של מדינת ישראל יש לדחותה שכן לא ניתן לפקח עליה. נטען כי לא ניתן לבצע אכיפה אפקטיבית בשטחי הרשות הפלסטינאית והדבר אינו פוסל, בוודאי לא באופן גורף, אפשרות של תושב שטחים לקבל את הזכות לשחרור מוקדם. עוד נטען כי הסמכות לתת היתר כניסה לשטחי המדינה למי שההיתר אינו מוקנה לו בשל היותו נעדר אזרחות או תושבות מוקנית לשר הפנים או למפקד האזור. נטען כי בקבלת העתירות יהיה משום עקיפת הגורם השלטוני המוסמך למתן היתרים מסוג זה והכנסת גורם טיפולי שאינו אזרח המדינה.

בכל הנוגע לעותרים שבנדון טען ב"כ המשיבה 2 כי הם הפרו את ריבונותה של המדינה ונכנסו לישראל בניגוד לחוק ואין מקום בעניינם לאפשר הכנסת גורם טיפולי משקם במצב בו יכולת האכיפה והבקרה על תכנית השיקום שתיבנה עבור האסיר אינה בנמצא או לחילופין ניתן פתח והיתר לתושב שטחים ומעין הכשר להיכנס לשטחי המדינה לצורך תכנית השיקום. נטען כי מדובר בהחלטה מנהלית סבירה נכונה ואף מתבקשת.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי החלטות המשיב בעניינם של העותרים שבנדון הינן החלטות סבירות, אשר ניתנו לאור הנחיות פרקליט המדינה, ובנסיבות העניין אין מקום להתערב בהן. עוד מצאתי כי אין מקום בנסיבות העניין לקבוע כי הנחיות פרקליט המדינה שבנדון אינן שוויוניות ואינן סבירות.

הנחיית פרקליט המדינה מיום 25.3.15 בעניין "כניסת מומחים פרטיים לבתי הסוהר" קובעת בסעיף 4 כי "אשר לאסירים פליליים וביטחוניים, שאינם תושבי ישראל – ככלל, לא ניתן לפקח על תכניות שיקום מחוץ לשטחי ישראל (ובכלל זאת, בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה), ואין כל דרך להבטיח עמידה בתנאי תכנית שיקום פרטית אשר אמורה להתבצע בשטחים אלה, בידי אסיר הגר שם, לרבות פיקוח על התכנית, והבאת האסיר בפני ועדת שחרורים ככל שהופרו תנאי הרישיון. לפיכך, לאסירים המתגוררים בשטחים כאמור – לא יתאפשר להכניס מומחה פרטי מטעמם לצורך הכנת תכנית שיקום שאמורה להתבצע בשטחים אלה. זאת, למעט כאשר מדובר באזרחי ישראל הגרים בשטחי C ביהודה ושומרון, שעל תכניות שיקום שלהם ניתן לפקח". הנחיית פרקליט המדינה שבה עסקינן מהווה מעין הוראת שעה למשך שנה, כאשר צוין כי לאור הניסיון שיירכש, תישקל הארכתה או תיקונה.

טוענת המדינה כי כפי שנקבע ברע"ב 3969/97 מדינת ישראל נ' אבו רביע (פסק דין מיום 11.12.97), כאשר אין השניים דומים ואינם שווים בתכונותיהם, ההפליה אינה פסולה. עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל כי הזכות לשוויון אינה מוחלטת ויש לאזנה עם ערכים אחרים, כגון אינטרסים ביטחוניים המצדיקים לעיתים סטייה מעיקרון השוויון.