עת"א 15621-10-16 מדינת ישראל נ' נאטור(אסיר)

בפנינו עתירת המדינה המופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים שמקום מושבה בכלא כרמל, אשר הורתה ביום 9/10/16 לשחרר את המשיב שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו.

המשיב מרצה מאסר שלישי לאחר שהורשע בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, ביחד עם עבירות נלוות. מדובר באירוע חמור בו קשר המשיב קשר עם אחרים, פרץ לדירתה של קשישה בת 91, אשר התגוררה בדיור מוגן בו עבד המשיב. השודדים פרצו לדירתה באישון לילה, הצמידו את הקשישה אל הריצפה, הסירו מגופה תכשיטים וכן גנבו כספת שהיתה בדירה. בגין הרשעתו הנ"ל גזר עליו בית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת של הסדר טיעון, עונש של מאסר בפועל לתקופה של 4 שנים ושלושה חודשים. בנוסף הופעל עונש מאסר מותנה בן 18 חודשים, מהם 12 חודשים במצטבר לעונש המאסר שנגזר עליו. בנוסף נגזר עליו עונש מאסר מותנה של 18 חודשים ופיצוי לנפגעת העבירה. להשלמת התמונה יצוין כי העבירה בגינה הוא מרצה את מאסרו כעת נעברה שבועיים לאחר שהשתחרר ממאסרו הקודם.

מועד שחרורו המלא של המשיב ממאסר הוא ביום 23/7/17, המועד בו הגיע לריצוי שני שליש ממאסרו היה ביום 31/7/15, אלא שהדיון בפני הועדה נדחה כדי לאפשר לו לעבור תכנית שיקומית במסגרת שב"ס ובהמשך להשתלב בתכנית טיפולית ייעודית אצל הרשות לשיקום האסיר. עניינו הגיע לדיון בפני ועדת שחרורים בראשות כב' השופט בדימוס חנוך שילוני, ביום 18/9/16. ועדת השחרורים קיימה דיון ראשון ובמסגרתו נתבקשו השלמות ובדיקות מהרשות לשיקום האסיר.

בסיכומו של דבר ולאחר שנמסרו ההשלמות במסגרת תכנית שיקומית, אישרה ועדת השחרורים, בראשות כב' סגנית הנשיא אורית קנטור, את שחרורו המוקדם בכפוף להשתלבותו בתכנית שיקום שנקבעה ע"י רש"א ותנאי פיקוח נוספים. כנגד החלטה זו מופנית עתירת המדינה.

עיקר טענותיה של המדינה, כפי שפורטו הן בכתבי הטענות והן בדיון בפנינו, הן שהמשיב אינו ראוי לשחרור מוקדם מאחר ועברו מלמד כי הוא מסכן את שלום הציבור. לגישת המדינה לא היה מקום להורות על הפנייתו לגיבוש תכנית שיקום בשלב זה, זאת בשים לב לעברו, להתנגדות משטרת ישראל ולהתנהגות שלילית בין כותלי הכלא שנמשכה לאורך זמן. המדינה מצביעה בעתירתה על העובדה שהמשיב חזר לבצע עבירות מיד לאחר שחרורו הקודם ממאסר ולגישתה יש ללמוד מעברו על מסוכנותו, במובן זה שאין הוא ראוי לשחרור וכי הוא מסכן את שלום הציבור כמשמעו בהוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001.

בחנו את טיעוני הצדדים ואת כל החומר אשר היה בפני הועדה. מטעמים שיפורטו החלטנו לדחות את עתירת המדינה. נבהיר להלן.

המסגרת הדיונית בה אנו בוחנים את החלטת הועדה היא של עתירה מנהלית, כאשר התערבותנו בהחלטת ועדת שחרורים היא מצומצמת ותיוחד למקרים חריגים שניתן להגדירם כחריגה ממשית ממתחם הסבירות, באופן שבו החלטת ועדת השחרורים היא כה מוטעית עד ששום ועדת שחרורים סבירה לא היתה יכולה להחליט כמוה [ראו בג"צ 89/01 הועד הציבורי לעינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2), 828, 877]. המבחן שלנגד עינינו אינו האם אנו היינו מחליטים החלטה שונה מזו שהחליטה ועדת השחרורים אלא, האם החלטתה של ועדת השחרורים חורגת מסמכותה או שהיא בלתי סבירה בצורה קיצונית באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט בהחלטה. ראו ברע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים (9/12/2010), שם נאמרו הדברים הבאים:

"יודגש כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83ועדת השחרוריםנ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002))".

נציין כבר כעת כי בהחלט יתכן שלו כל אחד מאיתנו היה יושב בוועדת השחרורים, כי אז החלטתה היתה שונה, אלא שכאמור, אין זה המבחן. סבורים אנו כי במקרה שבפנינו יש לדחות את העתירה מאחר ולא ניתן לומר כי החלטת ועדת השחרורים היא החלטה החורגת חריגה קיצונית ממתחם הסבירות.