עש"ר 24444-07-14 משרד הפנים ואח' נ' חסון גשר כח אדם בע"מ ואח'

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפנינו בקשת המבקשים (להלן: המדינה) לבטל את צו הביניים שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת תמר בזק רפפורט) ביום 24.7.14. צו הביניים (שניתן ללא הנמקה לגוף הדברים, נוכח אי הגשת תגובה במועד מטעם המדינה) דחה את הכניסה לתוקף של החלטת המבקש 2 (להלן: המנכ"ל) מיום 29.5.14, לבטל את ההיתרים של המשיבה 1 לפעול כקבלן כוח אדם לשם העסקת עובדים זרים בענף הבניין.

    

2. המדינה מנמקת בקשתה בכך שהוגש כתב אישום נגד המשיבים 1 ו-2 (וכן נאשמים נוספים) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בגין עבירות הקשורות לפעילותם כקבלני כוח אדם; ובכך שבמסגרת אותו הליך פלילי, הורשעו הגורמים אשר ניהלו בפועל את המשיבה 1 במספר עבירות, לרבות בקבלת היתר במרמה למשיבה 1 ולשתי חברות נוספות. לשיטת המדינה, מדובר בשינוי נסיבות מהותי אשר מצדיק את ביטול צו הביניים. הגשת כתב האישום וכן הרשעת הגורמים אשר ניהלו הלכה למעשה את המשיבה 1 – מחזקות את החלטת המנכ"ל לבטל את היתרי המשיבים, ומוכיחות כי התשתית העובדתית שבבסיס החלטתו עוברת את רף הסבירות הנדרשת לצורך החלטה מנהלית; היא עומדת ברף ההוכחה הנדרש לצורך הגשת כתב אישום, וההרשעה של המנהלים מוכיחה את מרבית העובדות שהוצגו בהחלטת המנכ"ל אף מעבר לספק סביר.

    

   עוד מזכירה המדינה כי לפי סעיף 6(ב) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996, הגשת כתב אישום נגד מי שמחזיק בהיתר מהווה עילה להתליית ההיתר. במצב הדברים הנוכחי, יש לבטל בדחיפות את צו הביניים וכן לדחות את ערעור המשיבים.

    

3. המשיבים טוענים כי עדכון המדינה לגבי ההליך הפלילי אינו רלוונטי לתיק דנן, מכיוון שההחלטה המנהלית של המנכ"ל צריכה להבחן על פי הנתונים שעמדו בפניו בעת שנתן את ההחלטה, והתפתחויות שאירעו מאוחר יותר אינן מעלות או מורידות. הגשת כתב אישום אינה מהווה חיזוק לסבירות הראיות שעמדו בפני המנכ"ל, שכן "החלטות מנהליות אינן מחזקות זו את זו", ומשכך לא אירע כל "שינוי נסיבות". לא ניתן ללמוד מאומה מהרשעת הנאשמים אשר ניהלו את המשיבה 1, שכן היא נעשתה במסגרת הסדר טיעון שבו "הקריבו הנאשמים את עצמם" כדי לחלץ את בני משפחתם שגם נגדם הוגש כתב אישום, והמשיבים 1 ו-2 ממשיכים להכחיש מכל וכל את המיוחס להם. לו המדינה היתה רוצה להתלות את ההיתרים של המשיבה 1 לפי סעיף 6(ב) האמור, היה עליה לזמן את המשיבה 1 לשימוע ולאחר מכן להוציא החלטה חדשה שתחליף החלטת המנכ"ל מושא הערעור.

    

   לסיום טוענים המשיבים כי המדינה השלימה עם קיומו של צו הביניים במשך כשנה מבלי לתקוף אותו או לערער עליו, מה שמעיד כי למדינה לא היתה בעיה עם המשך פעילותה של המשיבה 1, ונראה כי המדינה יידעה את בית הדין על ההליכים הפליליים אך ורק כדי לנסות להשפיע על החלטת בית הדין בערעור באמצעות השחרת פני המשיבים.

    

4. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, שוכנענו כי הצדק עם המדינה. לפי תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר חלה בענייננו מכוח תקנה 129(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, בית הדין רשאי לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו. במקרה שלפנינו, ברי כי הגשת כתב האישום כנגד המשיבים 1 ו-2 והרשעת הגורמים שניהלו בפועל (לפי הודאתם) את המשיבה 1 אכן מקיימות את התנאי של "נסיבות שהשתנו", אשר מצדיק לעיין מחדש בצו הזמני ולבטלו. במצב הדברים העכשווי, אין כל מקום להותיר את צו הביניים על כנו ולהמשיך את תוקף ההיתר שניתן למשיבים.