עש"ר 24345-11-16

נפרדת מתאימה ובמסגרתה יתייחסו לשיקולים הרלוונטיים למתן הסעד האמור".

ביום 7.12.2016 הגישו המבקשים "בקשה להארכת רישיון" במסגרתה עתרו להארכת הרישיון עד להכרעה בערעור. בקשה זו היא למעשה בקשה לסעד זמני בערעור. בבקשה נטען כי הרישיון נשלל בעיצומה של פעילות עסקית ומנימוקים שהמבקשים כופרים בהתקיימותם ובפרשנות שניתנה על ידי המשיבה לתשובות מסוימות שנתן המבקש 1 בחקירתו; מדובר בחברה פעילה שיש לה לקוחות ועובדים וביטול הרישיון מסב לחברה ולהם נזקים כלכליים כבדים כאשר עובדים רבים תלויים בהמשך פעילותה; מדובר במקרה קיצוני של פגיעה קשה בחופש העיסוק; אין בהמשך פעילותה של החברה משום הכשר לפעילות פלילית או כדי לגרום נזק , ככל שיוארך הרישיון עד להכרעה בערעור.

המדינה טענה כי מן הראוי להורות שהמבקשים יגישו ראשית את טיעוניהם לערעור, ולאחר מכן תגיש המדינה את תגובתה במאוחד הן לערעור והן לבקשת המבקשים לצו עשה. זאת, נוכח עיתוי הגשת הבקשה – בחלוף למעלה מחודשיים לאחר שנשללו רישיונות החברה לפעול כקבלן כוח אדם וכקבלן שירות ובחלוף שבוע מן המועד שבו היה על החברה לסיים לחלוטין את פעילותה כקבלן כוח אדם וכקבלן שירות. המדינה הוסיפה וטענה כי משמעות הבקשה היא להורות למינהל להעניק למבקשים רישיונות חדשים, שכן לא ניתן להאריך את תוקפם של הרישיונות שבוטלו; אין בבקשת המבקשים נימוק המצדיק מתן צו עשה.

המבקשים טענו כי עמדת המדינה נשענת על חשדות לא מבוססים ואינם נכונים, ורק על בסיסם נעצרה פעילות המבקשים ועובדים רבים אינם יכולים להמשיך לעבוד בחברה; משטרת ישראל לא פעלה כנגד המערערים; אין כל סיבה לשנות את סדרי הדין.

לאחר בחינת הבקשה וכלל החומר שבתיק אני קובעת כי דין הבקשה לסעד זמני בערעור להידחות.

כעולה מהשתלשלות האירועים המפורטת לעיל, בקשה נגועה בשיהוי משמעותי. כאמור, ההחלטה שבה נשללו רישיונות החברה ניתנה כבר ביום 29.9.2016 ובהחלטה זו נקבע כי החברה רשאית להמשיך להעסיק את עובדיה עד יום 30.11.2016. כמו כן, בהחלטה מיום 17.11.2016 הובהר כי ככל שהמבקשים עותרים למתן סעד זמני בערעור עליהם להגיש בקשה נפרדת מתאימה. למרות האמור, המבקשים הגישו את בקשתם לסעד זמני בערעור רק ביום 7.12.2016, שבעה ימים לאחר שתוקף רישיונות החברה פקע. המבקשים לא נתנו כל הסבר המצדיק את השיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני.

זאת ועוד. על פי ההחלטה מיום 29.9.2016 במועד הגשת הבקשה, 7.12.2016, המבקשים היו אמורים לסיים לחלוטין את פעילותה של החברה כקבלן כוח אדם וקבלן שירות. נוכח האמור, במועד הגשת הבקשה, לא אמורים להיות לחברה עובדים שיש להתיר את המשך העסקתם, ולא אמורים להיות לחברה לקוחות. לפיכך, היענות לסעד הזמני אין משמעותו לאפשר לחברה להמשיך לנהל את פעילותה עד להכרעה בערעור, אלא מתן היתר לחברה ליצור התקשרויות חדשות עם לקוחות ועובדים. אין מקום למתן סעד זה בטרם הכרעה בערעור. למותר לציין, כי ככל שהחברה פעלה בניגוד להחלטה ולא הסדירה עד למועד הגשת הבקשה לסעד זמניאת סיום פעילותה, אין מקום למתן סעד זמני להמשך פעילותה בניגוד להחלטה.

סוף דבר – הבקשה לסעד זמני בערעור נדחית. הוצאות בגין הליך זה יובאו בחשבון בעת פסיקת ההוצאות במסגרת פסק הדין הסופי בהליך.

ניתנה היום, ד' בטבת התשע"ז (2 בינואר 2017) ותישלח אליהם.