עמרמי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

ביום 23.5.18 הגיש המבקש הודעת ערעור, במסגרתה עתר להורות על גריעת שני שיקים ממניין 11 השיקים שסורבו בחשבונו, לפי הוראת סעיף 10(א) לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981.

בה בעת, הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני למנוע את תחילת ההגבלה.

בהחלטתי מיום 12.6.18 הוריתי על מתן סעד זמני כמבוקש, חרף סימני השאלה המתעוררים למקרא הודעת הערעור.

ביום 28.6.18 הגישה המשיבה בקשה לסילוק הודעת הערעור על הסף. זאת, בשל טענתה כי בינתיים חזרו למבקש 13 שיקים, ועל כן, אף אם ביהמ"ש ייעתר לסעד המבוקש ויורה על גריעת שני שיקים ממניין השיקים המסורבים, "עדיין ייוותרו 11 שיקים במניין השיקים המסורבים" (ס' 3 לבקשה).

נוכח זאת, נטען כי הערעור הפך תיאורטי.

בהחלטתי בו ביום קבעתי כי אין לכחד מתוקף טענות המשיבה. נוכח זאת, הוריתי למבקש למסור תגובתו לבקשה.

בתגובת המבקש נטען כי המשיבה לא צירפה אסמכתא בדבר סיבת סירוב השיקים הנוספים. לאור זאת, טען המבקש: "ככל ויתבהר כי השיקים האחרונים סורבו בניגוד לצו שניתן ע"י ביהמ"ש הנכבד, הרי שאין אלא לראות בבקשה מטעם המשיב כניסיון נלוז להסוות את התנהלותו הבלתי תקינה..." (ס' 5 לתגובה).

המבקש טען עוד ביחס לדרך הילוכה של המשיבה, שסירבה את שני השיקים מושא הודעת הערעור, "מחמת טעות... שלא בנסיבות שבשליטתו של המבקש אשר שהה בחו"ל אותה העת ושלא בידיעתו/אשמתו..." (ס' 10 לתגובה).

בהחלטתי העוקבת ציינתי כי דומה שהמבקש לא הפנים את הניבט מהחלטתי מיום 28.6.18.

בכלל זאת, הבהרתי כי המבקש רשאי כמובן לברר מול המשיבה מהי הסיבה בגינו חוללו השיקים הנוספים. ואולם, אין בכך כדי להקהות את העובדה כי מקום בו נמצא שסורבו שיקים נוספים, שמניינם המצטבר עולה על עשרה, יש בכך כדי לייתר את הדיון המשפטי.