עש"א 21118-07-14 אבו תיר נ' בנק דיסקונט לישראל,יהודה הלוי 27,תל אביב 65136 ואח'

בפני ערעור על החלטות רשמי ההוצל"פ זאב גבאי ואורית יהלומי אשר קבעו כי המערער ישלם את חובותיו, במסגרת תיק איחוד שנפתח לו עם הכרזתו כמוגבל באמצעים, בתשלומים של 150 ₪ למשך חודשיים ולאחר מכן בסך 1,000 ₪ וזאת על מנת לאפשר למבקש לנצל את פוטנציאל ההשתכרות שלו ושל רעייתו.

המבקש טוען כי כב' הרשמים טעו בהחלטותיהם וכי הוא אינו יכול לשלם את הסכום המוגדל של 1,000 ₪ לחודש. לטענת המערער אין לו יכולת הכנסה גדולה יותר מזו שיש לו כיום. הוא עובד כפועל בנין, ללא השכלה שתאפשר לו השתכרות גבוהה יותר. רעייתו עקרת בית ומטפלת ב- 3 ילדים קטינים ואילו היתה יוצאת לעבודה, ההוצאות על הילדים היו עולות על ההכנסות. גם אשת המערער ללא השכלה שתאפשר לה השתכרות בסכומים גבוהים.

המערער טוען כי השתכרותו היא 3,000 ₪ לחודש ואין סיכוי שיוכל לשלם 1,000 ₪ לחובותיו.

המערער טוען כי גם קביעת רשמי ההוצל"פ בקשר להוצאותיו אינן נכונות ואינן תואמות את ההוצאות בפועל ולפיכך ביקש לקבוע כי ההחזר החודשי לחובות יישאר בסכום של 150 ₪ לחודש.

הערעור הועבר לתגובת הזוכים הכלולים בתיק האיחוד שנפתח למערער. רובם לא הגיבו, זוכה אחד השאיר את הענין לשיקול דעת ביהמ"ש וזוכה אחד בנק דיסקונט התנגד. ההתנגדות מחולקת ל- 2 . בחלק האחד טוען המשיב כי הערעור הוגש באיחור שכן, למעשה, מדובר בערעור על החלטת כב' הרשמת יהלומי, החלטה שניתנה ביום 10.3.14 ואילו הערעור עליה הוגש רק ביום 10.7.14 בחלוף זמן רב מהמועד הקבוע בדין להגשת ערעור. לטענת המשיב, החלטת כב' הרשם גבאי מיום 30.6.14 היתה רק שהבקשה לא מגלה עילה לשינוי החלטת כב' הרשמת יהלומי ולא הומצא שינוי נסיבות המצדיק את שינוי ההחלטה. לפיכך, ברור שהערעור הוא על החלטת כב' הרשמת יהלומי והוא הוגש באיחור. לגופו של ענין טוען המשיב כי אין מקום להתערב בהחלטה ששקלה את זכויותיהם של החייב מחד ושל הזוכים מאידך. לאחר שקילת הזכויות כאמור ניתן למערער זמן על מנת לאפשר לו למצות את יכולת ההשתכרות ונקבע תשלום שיש בו איזון נכון.

הצדדים הסכימו שתינתן החלטה לפי כתבי הטענות ללא צורך בדיון ולאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה שאין לקבל את הערעור ואלה נימוקיי:

ראשית, הערעור למעשה הוא על החלטתה של כב' הרשמת יהלומי מיום 10.3.14. החלטה זו היא ההחלטה המנומקת אשר שקלה את טענות הצדדים ואשר קבעה את התשלום שהושת על המערער, כאשר לפיה לפרק זמן קצוב נותר תשלום של 150 ₪ ולאחר מכן הועלה התשלום ל- 1,000 ₪. המועד להגשת ערעור על החלטה זו חלף זמן רב לפני שהוגש הערעור בפועל.

הערעור הוגש ללא בקשה להארכת מועד ולפיכך יש לדחותו. לא ניתן, באמצעות הגשת בקשה לשינוי החלטה, להאריך את המועדים שנקבעו בחוק לצורך הגשת ערעור. החלטת כב' הרשם גבאי מיום 30.6.14 קבעה רק כי אין מקום לסטות מהחלטת כב' הרשמת יהלומי כך שמדובר בערעור שהוגש כשלושה חודשים לאחר המועד להגשתו ומסיבה זו בלבד יש לדחותו.

שנית, ולגופו של ענין, התערבות ערכאת הערעור בהחלטות הנוגעות לשיעור תשלומים של חייבים בהוצל"פ, שהיא מומחיותם של רשמי ההוצל"פ, תיעשה רק כאשר ההחלטה לא יכולה לעמוד על פניה. רק במקרים נדירים שכאלה תתערב ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה.