עש"א 17192-11-16 קטן נ' בר

בפניי בקשת רשות ערעור (על אף סיווג ההליך שניתן על ידי המזכירות) שהוגשה ביום 8.11.16 על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל (גב' לינא בולוס, להלן - כב' הרשמת) מיום 7.8.16 (להלן - ההחלטה) .

בהחלטה נעתרה כב' הרשמת לפנים משורת הדין לבקשת החייב לשוב ולהכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים תוך שהיא מתנה זאת בהפקדת תשלום ראשוני על סך 3,000 ₪ על חשבון הפיגורים ובתשלום שוטף על סך 1,000 ₪ לחודש. יצוין כי מדובר בבקשה שנייה לאחר שתיק איחוד קודם פוזר חודשים ספורים קודם לכן. (אניח כי בעניין זה נפל שיבוש בתאריכים שהוצגו הן על ידי החייב והן בהחלטה).

בהליך שבפניי עותר המבקש להאריך לו המועד להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה וליתן לו רשות לערער.

החייב טוען כי הסכומים שנקבעו בהחלטת כב' הרשמת אינם סבירים בשים לב למצבו האישי, הבריאותי והכלכלי שהוצגו במסמכים שצורפו על ידו, ובשים לב לתכליות החקיקה הרלבנטית להכרזה כאמור. עוד נטען כי כב' הרשמת לא הביאה בחשבון את נסיבותיו האישיות הספציפיות של החייב, מצבו הרפואי הקשה בגינו הוא נזקק לטיפולים רפואיים משמעותיים הכוללים נסיעות, לא פעלה לזמנו לחקירת יכולת ולא שקלה את מכלול השיקולים המתבקשים והנדרשים בנסיבות העניין לרבות זכות המבקש לקיום בכבוד על פי ההלכה הפסוקה.

לעניין הארכת המועד נטען בבקשה להארכת מועד כי מאחר והמבקש פנה לקבלת ייצוג על ידי הלשכה לסיוע משפטי הרי שנדרש אישור של הלשכה לצורך הגשת ערעור ועקב עומס בלשכה התעכבה הגשת הבקשה עד השלב בו הוגשה. הבקשה להארכת מועד לא נתמכה בתצהיר.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בבקשה להארכת מועד על נספחיה ובהחלטת כב' הרשמת - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות וכך גם דין הבקשה למתן רשות ערעור וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

להלן הנימוקים.

תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979 קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום הינתנה או המצאתה לידי בעל הדין המבקש לערער עליה.

במקרה זה ההחלטה ניתנה ביום 7.8.16 כך שהמועד להשיג עליה חלף זה מכבר.

כאמור, המבקש הגיש בקשה להארכת מועד במסגרתה נטען בין היתר כי לאחר קבלת ההחלטה פנה ללשכה לסיוע משפטי וכי עקב עיכובים שונים הקשורים בלשכה לסיוע משפטי התעכבה הגשת הרע"צ.

הבקשה להארכת מועד לא נתמכה בתצהיר וההתייחסות לנושא בתצהיר העיקרי הייתה לאקונית בלבד ודי היה בכך על מנת לדחותה.

ממילא ספק בעיניי אם היה בנימוק זה לבדו כדי להצדיק הארכת המועד המבוקשת בשים לב לפרק הזמן הניכר שחלף ממועד ההחלטה ועד היום. יודגש כי אין מדובר באיחור של ימים ספורים שניתן להסבירו בעומס עבודה אלא בבקשה שהוגשה כשלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה נשואת הרע"צ.

משכך, ובהעדר תצהיר תומך מתאים לבקשה להארכת מועד ולטענות העובדתיות המועלות בה באשר לסיבת האיחור הניכר - אין בידי להיעתר לבקשה להארכת מועד והיא נדחית.

למעלה מן הצורך אציין כי בחנתי את בקשת רשות הערעור לגופה וגם לגופו של עניין נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.