ערר על ההחלטה להאריך את מעצרו של העורר המואשם בעבירת תקיפה עד תום ההליכים-התקבל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה, בכך שביום 3.5.07, עת הובא לביהמ"ש הצבאי ביהודה, סירב להוראת איש השב"ס לצאת מאחד התאים שבאוטובוס העצורים, עד שאנשי שב"ס נאלצו להיכנס לאוטובוס על מנת להוציאו בכוח. בשלב זה, התנגד העורר להוצאתו ודחף את אנשי השב"ס אשר נפצעו קלות האחד ברגלו והשני בידו. כל אותה העת קילל העורר את הסוהרים.

יצוין מייד כי העורר אסיר המרצה תקופת מאסר המגיעה לקיצה בתחילת חודש אוקטובר שנה זו.

ביום 28.8.07 הובא העורר לדיון בבקשת התביעה להאריך את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים. לאחר שביהמ"ש בחן את התשתית הראייתית והגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה, הורה על מעצרו של העורר כאמור, תוך שציין את החומרה ואת הסיכון הטמונים במעשי העורר.

על החלטה זו נסוב הערר שבפניי, במסגרתו טוען הסנגור כי התשתית הראייתית לוקה בפגמים מהותיים, שכן קיימות סתירות רבות בדברי אנשי השב"ס המעורבים. כן טען הסנגור כי לא נשקפת כל מסוכנות מהעורר, אשר לא היה מעורב באירועים חריגים כל תקופת מאסרו עד כה. במצב דברים זה, כאשר העורר צפוי להשתחרר בקרוב, ניתן להסתפק, לדעת הסנגור, בחלופת מעצר.

התביעה הצבאית התנגדה לערר, תוך שציינה את הפגיעה הממשית באנשי השב"ס, אשר, לדעתה,  יש לה בסיס איתן בחומר הראיות. עוד טענה התביעה כי משנקט העורר בפעולה אלימה כלפי איש חוק, ראוי היה להורות על מעצרו.

עם תום העיון בראיות התביעה ובטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל, אולם לא מן הטעמים שהועלו ע"י הצדדים, ואבהיר את דבריי.

במישור הראייתי דעתי הינה כדעת בימ"ש קמא. גם אם אנשי שירות בתי הסוהר לא מסרו גרסה זהה, אין ספק כי, בשלב זה, קיימות ראיות לכאורה לפיהן העורר לא שעה להוראה שניתנה לו ואף נקט באלימות נגד הסוהרים.

שאלת קיומה של עילת מעצר סבוכה יותר.

במישור העקרוני ניתן לומר כי, ככלל, פגיעה פיזית באנשי כוחות הביטחון מצדיקה מעצר עד תום ההליכים (ראה ע"מ 1349/06 התוב"ץ נ' ג'עברי). יחד עם זאת, לא נמנענו מלשחרר מעורבים באירועים דומים לזה המתואר בכתב האישום הנוכחי במקרים מתאימים (ראה ע"מ 1129/07 זהראן נ' התוב"ץ).

אלא שבמקרה הנוכחי דומני כי אין צורך להידרש לעומקם של דברים לשאלת קיומה של עילת מעצר כאמור, זאת מאחר ששחרורו של העורר מתחייב על רקע מחדל מהותי של גורמי האכיפה.

האירוע נשוא כתב האישום התרחש בתחילת חודש מאי 2007. עוד באותו היום נפתחה חקירה  במסגרתה נגבתה עדות אחד הסוהרים המעורבים ונאספו מסמכים רלוונטיים. יחד עם זאת, העורר זומן לחקירה רק במחצית חודש יוני. בשלב זה הסתיימה החקירה, אך משטרת ישראל לא הזדרזה להעביר את התיק לתביעה, ורק בתאריך 20.8.07 בוצעה העברה זו. כך חלפו להם למעלה משלושה חודשים מרגע פתיחת החקירה עד להגשת כתב האישום.

הנה כי כן, מסתבר כי הרשויות טיפלו בעניין זה בעצלתיים. חוסר המעש של משטרת ישראל יש בו ללמד על תפיסתה, לפיה מעשה העורר נעדר מסוכנות. בעניין זה, ניתן אמנם היה לטעון כי כך פעלו הרשויות על רקע העובדה שהעורר מרצה עונש מאסר בתיק אחר, ועל כן, לא הייתה דחיפות בהעמדתו לדין. טענה זו, הגם שמנוגדת היא להלכה לפיה מקום בו יש לעצור אדם עד תום ההליכים רצוי לעשות כן גם כאשר הוא עצור בגין אירוע אחר, ניתן היה לקבלה לולא היה בטיפול הרשלני בתיק הנוכחי כדי לגרום לפגיעה מיותרת בעורר. אלא שהסחבת בה נקטה המשטרה עלולה כיום להביא לפגיעה משמעותית בעורר, כאשר שחרורו עלול להידחות לנוכח מעצרו בתיק הנוכחי. התנהגות זו של המשטרה הינה בלתי נסבלת, שכן היא עלולה להביא לשלילת חירותו של אדם שלא לצורך.

לאור האמור, הגעתי למסקנה כי ראוי להורות על שחרורו של העורר. אשר על כן, הנני מקבל את הערר. העורר יוכל להשתחרר אם יפקיד 2,000 ש"ח ויתייצב לדיונים שיקבעו בעניינו, ובתוכם ישיבת ההקראה אשר נקבע ליום 21.10.07.

ניתנה היום, 16 בספטמבר 2007, ד' בתשרי התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

המשנה לנשיא

רמ"שית: שי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: