ערר נגד ההחלטה לעצור עד תום ההליכים מיידה אבנים-נדחה

העורר, אסלאם מוחמד קרעיש, יליד 1985 מיאטה, נעצר ע"י כוחות הביטחון בתאריך 5.12.07, עת יידה אבנים לעבר כוחות הביטחון. עפ"י החשד יידה העורר אבן לעבר ג'יפ של צה"ל שעבר במקום וגרם לנזק לפח אשר מעל השמשה הקדמית.

חקירת העורר הייתה קצרה, וכבר בתאריך 13.12.07 ביקשה התביעה הצבאית את מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי התשתית הראייתית ברורה, ובשלב זה מספקת היא לצורך המעצר. עוד קבע ביהמ"ש כי לנוכח מסוכנותו מתגבשת עילת מעצר ומתחייב מעצרו עד תום ההליכים.

בדיון שהתקיים בפניי, ביקשה הסנגוריה לתקוף את התשתית הראייתית הלכאורית אשר בתיק. לדבריה, לא יידה העורר כל אבן לעבר הג'יפ הצה"לי, וכי חיילי צה"ל שזיהו אותו עושה כן, הצביעו עליו מתוך טעות. העורר היה בדרכו ללימודים ואף הופתע משנעצר ע"י חיילי הג'יפ. למעשה, טיעוניה של הסנגוריה אינם חדשים והם עלו כבר בדיון שהתקיים בבימ"ש קמא. אגב כך, בחן ביהמ"ש את הטענות לגופן ודחה אותן אחת לאחת.

לאחר שבחנתי את הטענות מכאן ומכאן הגעתי למסקנה כי בימ"ש קמא הגיע להחלטה הראויה וכי אין לשנות את קביעתו על מעצר העורר עד תום ההליכים.

בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה, אין מחלוקת כי אין לביהמ"ש אלא מה שבפניו. בפניי אמרותיהם של חיילים אשר מצביעים על העורר כמי שזרק את האבן לעברם. קובעים הם, כי שמרו על קשר עין, וכי זיהויים אינו עומד בספק. אמנם, ייתכן כי יש ממש בגרסתו של העורר כפי שבאה לידי ביטוי בטיעוניו לפניי. יחד עם זאת, סבור אני כי אין בגרסתו כדי לערער עתה את גרסת החיילים, ואין לה להתברר, אלא במהלך הדיון המשפטי גופו.

מצאתי צורך להבהיר ולהדגיש כי טענותיו של העורר נוגעות לעניינים שבמהימנות, אשר בהם אין ביהמ"ש מכריע בשלב זה של ההליך. אם ביקשה הסנגוריה לתקוף את זיהויו של העורר ע"י החיילים ולקבוע כי אין זיהויו על ידם מבוסס כראוי, הרי שאין מקום לטענה זו בשלב זה של ההליך, אלא בשעה שמתבררת התשתית הראייתית כולה. אף טענותיה הנוספות של הסנגוריה אינן מערערות את התשתית הראייתית גופה, אלא מבקשות לקבוע את משקלן של ראיות התביעה מחדש, ועל כן, אין מקומן להתברר עתה, עת בוחן ביהמ"ש מסגרת ראייתית לכאורית בלבד.

בנסיבות אלו, והגם כי מדובר ביידוי אבן אחת בלבד ע"י מי שעברו נקי, מלמד הדבר על מסוכנותו ועל חיוניות מעצרו. יש להקפיד על האיזון הנדרש בין האינטרס הפרטי העומד ביסוד זכויותיו של העורר, לבין האינטרס הציבורי המחייב על שלמות גופם של חיילי צה"ל והבטחת הסדר הציבורי. איזון זה מצביע על מסוכנות ועל הצורך להורות על מעצר עד תום ההליכים.

משלא מצאתי כל פגם בהחלטת בימ"ש קמא, אני דוחה את הערר.

ניתנה היום, 23 בינואר 2008, ט"ז בשבט התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: גו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: