ערר התביעה על ההחלטה לשחרר את המשיב ממעצר בערובה-נדחה

נגד המשיב הוגש כתב אישום הכולל עבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, וכן סחר באמל"ח, וכן ניסיון לסחר באמל"ח.

העבירות הנוגעות לאמל"ח המייחסות למשיב קבלת רובה וכדורים מאחד בשם בלאל, החזרתם ל בלאל, ולאחר מכן לקיחה נוספת של הרובה מ בלאל והחזקתו עד יום מעצרו.

לפי כתב האישום, המשיב היה זקוק לנשק מאחר וחשש להיפגע במסגרת האלימות בין פעילי פת"ח לבין פעילי חמא"ס.

לאחר שמיעת ראיות התביעה, החליט בימ"ש קמא לשחרר את המשיב, בתנאי שיפקיד ערובה במזומן על סך 10,000 ש"ח.

שני נימוקים היו לבימ"ש קמא לקבלת החלטה זו.

הנימוק הראשון הוא שביהמ"ש הגיע למסקנה ש "חל כרסום ממשי בחומר הראיות" של התביעה. נימוק זה מתבסס על כך שהעד היחיד על פיו נסמכים ראיות התביעה, עד תביעה מס' 3, אשר הפליל את המשיב, חזר בביהמ"ש מעדותו, בטענה כי כל מה שנאמר על ידו, נאמר כדי להתנקם במשיב על רקע סכסוך משפחתי. גרסה חדשה זו, נתמכת בכך שבעוד שעל פי כתב האישום הנשק נשאר בסופו של דבר אצל המשיב עד יום מעצרו, הרי העד טען כי הנשק נשאר אצלו. העד הצביע על המקום בו החזיק את הנשק, ואכן הנשק נמצא לאחר תחילת המשפט באותו המקום בו טען העד שהחביא אותו.

על פי ממצאים אלה קבע ביהמ"ש, כי למעשה אין לתביעה ראיות של ממש נגד המשיב.

נימוק שני לשחרור המשיב הוא התמשכות ההליכים בתיק זה, שכן פעמיים לא הצליחה התביעה להביא פעם נוספת את אותו עד התביעה, עקב כך שלא היה ליווי לעד הנמצא במעצר.

 לעניין החברות, קבע ביהמ"ש קמא שאין ראיות ממשיות, שכן כל הראיות מצטמצמות לכך שאותו העד מפליל אמר זאת מתוך שמועה.

לטענת התביעה בנושא הנשק, יש לקחת בחשבון כי ייתכן והנשק נמצא במקום שנמצא לאחר שעד הוביל את החוקרים למקום המסתור, וזאת על פי הוראות הנאשם. יתכן ואפשרות כזו קיימת, אך אין כל ראיה לכך, ואין אנו יכולים לשלול חירותו של אדם על סמך השערות בעלמה בלבד.

יצוין כי המשיב, מלכתחילה, הכחיש את כל העבירות שיוחסו לו, וטען כבר בזמן חקירתו כי מדובר בעדות שקר שמנסה להפלילו עקב סכסוך משפחתי.

שלא כמו ברוב רובם של המקרים, כאשר בימ"ש לערעורים דן בבקשה לשחרור או למעצר לפני שנשמעו ההוכחות וביכולתו להתייחס לראיות בפניו, אינה שונה מזו של בימ"ש קמא, הרי במקרה שלפנינו, לאחר שהראיות כבר נשמעו בבימ"ש קמא, אין ספק שבבימ"ש קמא יתרון. בדיוק מאותה סיבה, חל הכלל שבימ"ש לערעורים אינו נוהג להתערב במסקנות עובדתיות שנקבעו על ידי בימ"ש קמא.

נראה לי כי כאשר בימ"ש קמא הגיע למסקנה שהסיכוי להרשעה בנסיבות המיוחדות של המקרה הינן קלושות ביותר, נהג כראוי כאשר החליט על שחרור המשיב.

נראה לי בנסיבות כאמור, איני צריך להתייחס לנימוק השני, המחדלים שמנעו את המשך שמיעתו של הדיון במועדים שנקבעו.

יצוין כי כתב האישום הוגש ביולי 2007. עדי התביעה נשמעו והמחדל עליו מצביע בימ"ש קמא הוא שבשני מועדים 23.9.07 ו-10.10.07 אשר נקבעו לשמיעה נוספת של עד התביעה, לא התקיימו דיונים עקב אי הבאתו של העד, שבעצמו עצור.

על פני הדברים, נראה כי נימוק זה בלבד לא היה מספיק כדי לשחרר את משיב, אך כאמור אין אני נזקק לו, שכן הנימוק הראשון מספיק חזק כדי להצדיק את השחרור.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.

ניתנה היום, ד' בחשוון 2007, 16 באוקטובר התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

שופט