ערר התביעה הצבאית לעצור את המשיב נדחה בשל הבטחה שלטונית לחסינות מפני העמדה לדין

לא ברור לי על מה ולמה ראתה התביעה להגיש ערר על החלטת בימ"ש קמא, ומוטב היה אלמלא הוגש.

בקצירת האומר אציין כי נגד המשיב הוגש כתב אישום חמור, אשר ברגיל יש בו כדי להקים עילות למעצר עד תום ההליכים, בכפוף לקיומן של ראיות לכאורה, כמובן. אלא שהמשיב טען שהוא נכלל במסגרת הסכם שבו ניתנה לכמה מבוקשים חסינות מפני העמדה לדין, או הבטחה שלטונית דומה. הסנגור תמך טענה זו במסמכים שהגיש לבימ"ש קמא מטעם גורמים בכירים ברש"פ, ואילו התביעה טענה כי בדקה את הטענה מול הגורמים המוסמכים, כולל שרות הביטחון הכללי, ומצאה כי אין שחר לטענה זו.

בימ"ש קמא נמנע מלקבל את עמדת התביעה כפי שהוצגה בפניו במהלך הדיון, וביקש כי התביעה תערוך בירור נוסף מול מי שנראה בעיניו הגורם המוסמך לבדוק זאת, לשכת היועץ המשפטי לממשלה. לצורך השלמת הבדיקה, דחה השופט את המשך הדיון ב-21 יום, שבמהלכם ייוותר המשיב במעצר. ניכר מההחלטה כי השופט הנכבד קמא התקשה לגשר על הפער בין טיעוני הסנגור והמסמכים שהגיש, ובין העמדה שהציגה התביעה, ולכן ראה להורות על בדיקה מעמיקה יותר של העניין. השופט ציין בהחלטתו כי הוא עושה כן מפני שחירותו של אדם מוטלת על כף המאזניים, והדגיש כי אין בהחלטתו כדי לפגוע במי שעסקו בעניין זה קודם לכן.

החלטתו של השופט סבירה, ומשנותר ספק בלבו באשר לאותה הבטחה שלטונית שניתנה למשיב לטענתו, רשאי היה להורות על בדיקה מעמיקה של הטענה, בכדי שיוכל לקבל החלטה בעניין מעצרו של המשיב או שחרורו ממעצר, במצפון נקי ובלב שלם. אני מתקשה להבין מדוע נמנעה התביעה מלהקדיש את אותו זמן מועט שנדרש בכדי לבצע את הוראת בימ"ש קמא, ותחת זאת מיהרה לערור לבימ"ש זה, ולהטריח את בית המשפט, כמו גם את המשיב ובא כוחו, בדיון מיותר, שנסב בעיקרו על טענת התובע כי הסנגור ולא התובע צריך לערוך את אותו בירור נוסף. גם אילו סברתי כי יש ממש בטענה זו, אינני סבור כי יש בה כדי להצדיק הגשת ערר, ומוטב היה לו התביעה הייתה נוהגת באיפוק וממלאת את החלטת בימ"ש קמא, גם אם לדעתה ראוי היה להחליט אחרת. במיוחד אמורים הדברים כאשר המשיב נותר במעצר.

לא למותר להדגיש מושכלות יסוד: עסקינן בחירותו של אדם, והחלטתו של שופט לשלול חירותו של אדם לתקופה כזאת או אחרת, אינה דבר של מה בכך. שופט אינו יכול להחליט על מעצרו של אדם אם לא שוכנע כי נתמלאו כל התנאים הנדרשים לכך בדין. אם ראה השופט להורות לתביעה להשלים בירור בעניין מסוים שנותר בו ספק כלשהו - ולא בכל יום ניתנת הוראה כזו - מצופה היה  מהתביעה כי תנהג כ- OFFICER OF THE COURT, ותסייע לביהמ"ש במלאכתו הקשה, וחבל שלא כך נהגה במקרה שלפנינו.

מכל מקום, משלא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של השופט הנכבד קמא, התוצאה היא כי אני דוחה את ערר התביעה, ומותיר על כנה את החלטת בימ"ש קמא, על כל המשתמע ממנה באשר לבירור שעל התביעה לעשות לבדיקת טענות הסנגור, ובשים לב למועד שנקבע בהחלטת בימ"ש קמא, להמשך הדיון בפניו בתיק זה. 

ניתנה היום, 10 באפריל 2008, ה' בניסן התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

נשיא