ערעור על שתי קביעות בית משפט קמא אשר שמשו אותו בקביעת שיעור הפיצויים

השופט ת' אור:

1. המשיב, יליד 1971, נפגע בתאונת עבודה ביום 13.10.94. בית המשפט המחוזי קבע את
אחריות המערערת, מעבידתו, לקרות התאונה. המערערת אינה חולקת עוד על קביעה זו.

בתאונה נפגע המשיב קשות בידו הימנית, הדומיננטית. נגרמה לו חבלת מעיכה קשה וקטיעה
של אצבעות שניה, שלישית, רביעית וחמישית של אותה יד. נכותו הרפואית המשוקללת היא
בשיעור %47.30, וכפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, הוא לא יוכל לחזור לעבודתו
כפועל תעשייה או כספר.

2. בית המשפט המחוזי קבע את שיעור נכותו התיפקודית ואת הפסד כושר השתכרותו עקב
התאונה בשיעור %70 לצמיתות. את כושר השתכרותו של התובע לולא התאונה העמיד בית המשפט
המחוזי על שיעור השכר הממוצע במשק. בהתאם לנתונים אלה, קבע בית המשפט שמשך 32
חודשים מאז התאונה בהם לא עבד המשיב מגיע לו פיצוי בסך 200,000 ש"ח, ועבור יתרת
התקופה עד יום פסק הדין - תקופה בה חזר לעבוד - סכום של 157,000 ש"ח.

כן קבע בפרט הנזק של הפסד כושר השתכרות בעתיד, עד גיל 65 שנים, פיצוי בסכום של
1,168,000 ש"ח. עוד פסק למשיב בגין הפסד פנסיה, בדרך אומדן, סכום של 150,000 ש"ח.

בנוסף לסכומים האמורים פסק בית המשפט למשיב סכום של 200,000 ש"ח בגין הצורך בעזרת
הזולת, ובגין נזק לא ממוני סכום של 250,000 ש"ח. בסך הכל נקבע גובה הנזק בסכום של
2,150,000 ש"ח. מסכום זה הורה בית המשפט לנכות את גימלאות המוסד לביטוח לאומי. את
הסכום הנותר לאחר הניכוי, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין, חויבה המערערת לשלם