ערעור על חומרת העונש שנגזר בגין ביצוע עבירות שוד וגניבה-נדחה

א.        ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערערת בבית המשפט המחוזי בירושלים (מפי סגן הנשיא סגל) בת"פ 10205/07 ביום 24.9.07. המערערת נדונה, על פי הודאתה בכתב אישום מתוקן בשני אישומים של שוד וגניבה, לשתי שנות מאסר בפועל מיום מעצרה, שנת מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח, ופיצוי למתלוננים - 5,000 ש"ח למתלונן 1, 5,500 ש"ח  למתלונן 2.

ב.        (1) על פי עובדות כתב האישום בו הודתה המערערת, קשרה לקראת סוף 2006 עם נאשם 1 בכתב האישום לשדוד מוניות ישראליות בתמורה כספית, כדי להביאן לשטחי הרשות הפלסטינית, וכדי שיוחזרו לישראל כשמטעני חבלה בתוכן. ב-5.12.06 הגיעו שני הנאשמים לשם כך לירושלים, וגנבו מחנויות בגדים וסכומי כסף במזומן. לאחר מכן עצרו מונית ברח' יפו, וביקשו מן הנהג - המתלונן 1 - להגיע לשועפט. סמוך לצומת נוה יעקב עצר מתלונן 1 את המונית לבקשת הנאשמים. נאשם 1 יצא לכיוון תא המטען והמערערת נותרה במונית. המתלונן 1 יצא כדי לסייע לנאשם 1 בהוצאת החפצים, ואז הוציא הנאשם סכין ואמר למתלונן 1, "לך לפני שאני דוקר אותך". הנאשם 1 ישב בכסא הנהג, והנאשמים גנבו את המונית והעבירוה לפלוני בראמאללה תמורת 1,000 ש"ח.

           (2) באישום השני ננקטה שיטה דומה. ב-7.12.06 הגיעו הנאשמים לירושלים, ולאחר גניבה בחנות בגבעה הצרפתית וכן בבית החולים הדסה הר הצופים, עצרו מונית וביקשו מן הנהג, מתלונן 2, להביאם לבית חנינה. שוב ביקשו כי המונית תעצור בסמוך לצומת נוה יעקב, ושוב ירד הנאשם לפתוח את תא המטען (והפעם יצאה גם המערערת) והמתלונן 2 יצא לעזור לו; ושעה שהוציא הנאשם כסף לתשלום והמתלונן 2 חיפש עודף להחזיר, שלף הנאשם כלי חד, הניפו לעבר המתלונן, פעם ופעמיים. או אז נכנסו הנאשמים למונית וגנבוה, ועמה את ארנק מתלונן 2 ובו תעודת זהות ו-1,000 ש"ח, וכן טלפון נייד. המונית נמסרה לאותו פלוני בראמאללה.

ג.        (1) לאחר שהמערערת (כמו הנאשם האחר) הודו והורשעו (המערער גם באישום נוסף ובעבירות נוספות). הוגשה, לעניין המערערת, חוות דעת פסיכיאטרית. נאמר בה, כי המדובר בצעירה (ילידת 1983) ילידת הארץ שגדלה אצל דודות (בארה"ב ובירושלים), ושחרף הישגים טובים בתיכון החלו הפרעות התנהגות, לרבות התפרצויות זעם ותנודות עם נטיה לדיכאון, והיא ניסתה אף לפגוע בעצמה. לימים החלה בשימוש בסמים (כדורי סם) ובשתיית משקאות חריפים, ובין היתר אושפזה בעקבות התנהגות תוקפנית ואבדנית וחשד למצב פסיכוטי (טענת "שמיעת קולות"), אך לא אובחנה פסיכוזה. הומלץ - ולא מומש כהלכה - טיפול פסיכולוגי, והמערערת טוענת לשמיעת קולות, אך הפסיכיאטר קבע, כי בעת הבדיקה לא נתגלו סימנים פסיכוטיים וגם אין ראיה לכך בעבר; התלונות בדבר קולות וכדומה אינן קשורות למעשים המיוחסים לה. לכן נקבע, כי המערערת היתה מסוגלת להבחין בין טוב לרע ופעלה ברצון חופשי. תסקיר שירות המבחן תיאר רקע אישי קשה - נטישה על-ידי האם, גדילה אצל דודות כאמור, וניתוק הקשרים עם המשפחה. השירות התרשם מקשיים רגשיים אישיים שהתעצמו, וכן המליץ לגזור עונש לתקופה שאינה ממושכת מדי.

           (2) בית המשפט קמא ראה בחומרה את מסכת העבירות, בנסיבות מחמירות (שימוש במכשירים חדים) נגד נהגי מוניות "מעין עובדי ציבור... אוכלוסיה זו ראויה לכל הגנה וסיוע מפני עבריינים כדמותם של הנאשמים... האינטרס הציבורי משווע כאן להגנה חד משמעית". לכן - כך נאמר - אין לקבל טיעון של נסיבות חיים קשות, כשהמדובר בעבירות חמורות ומתוכננות. אף שהמערערת היתה פחות דומיננטית מן הנאשם, נאמר כי אין לזלזל בחומרת עבירותיה שנעשו בכוונה תחילה, שעה שיכלה לפעול לגדיעתן. סוף דבר, שהושת העונש כאמור מעלה.

ד.        (1) בערעור נטען, כי המערערת נגררה על-ידי נאשם 1, וכי מילאה תפקיד סביל (באישום הראשון לא יצאה מן המכונית). לשיטת המערערת, אין קביעת בית המשפט קמא באשר לכוונה וליכולת לגדוע התהוות העבירות, מתיישבת עם רקעה האישי והנפשי. לא ניתן גם משקל, כנטען, להודאה; אף הקנס והפיצויים חמורים.

           (2) לקראת הדיון עיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן, ונאמר כי כיום נוטלת המערערת אחריות חלקית לעבירה; אין עתה (בניגוד לעבר) מעקב פסיכיאטרי. המערערת מתקשה לשמור על כללי ההתנהגות בבית הסוהר והיתה מעורבת באירועים אלימים; היא סירבה לתכנית לטיפול אינטנסיבי.

           (3) בפנינו טען בא כוח המערערת, כי רקעה הקשה של המערערת וחלקה המשני מצדיקים הקלה. נציגת שירות המבחן ציינה כי המדובר בתמונה מעורבת של אירועים בעייתיים בכלא ועם זאת מאמץ השתלבות; לא ניתנה המלצה. בא כוח המדינה סבר, כי יש צורך בענישה מרתיעה, ועל כן אין להיעתר לערעור.

ה.        לאחר העיון אין בידינו להיעתר לערעור. העונש שהוטל על המערערת, שהורשעה לפי הודאתה בשני מעשי שוד וגניבה, אינו חמור כלל כשלעצמו, ובודאי לנוכח המטרה שהיתה ביסוד המעשים כמפורט מעלה. עבירות שוד יכולות להיענש, על פי הדין, בשנות מאסר ארוכות בהרבה; כך בעבירה אחת, לא כל שכן בשתיים. נקל לשוות בנפשנו את רגשותיהם ותחושותיהם של נהגי המוניות - שניים במספר - שביקשו לעשות מלאכתם ומצאו עצמם נשדדים ממוניתם בידי זדים. מחויבים אנו במתן יד להגנה על נהגי מוניות, אליה נדרש בית משפט זה לא אחת (ראו ע"פ 8090/04 עבידאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2005) (המשנה לנשיא חשין); ע"פ 10828/04 אלטורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2005); ע"פ 1250/07 אבו סולב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007) (השופט לוי). בפרשת אלטורי נזדמן לי לומר "חובתו של בית משפט זה להגן על אנשי עמל, כמו נהגי מוניות, הנותנים שירות לציבור גם בשעות שאינן שיגרתיות, ונחשפים לגחמות זדון של עבריינים". בית המשפט קמא לא החמיר איפוא עם המערערת, אף בהינתן רקעה ונסיבותיה.

           כאמור, לא נוכל להיעתר לערעור.

           ניתן היום, כ' בשבט תשס"ח (27.1.08).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    מפ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il