ערעור על זיכוי המשיב מחמת הספק מעבירה של זריקת חפץ מבעיר- נדחה

המשיב זוכה בבית משפט קמא מחמת הספק מעבירה של זריקת חפץ מבעיר אשר יוחסה לו בכתב האישום. בהכרעת הדין סקרה השופטת הנכבדה קמא בתמצית את חומר הראיות ואת טיעוני הצדדים, וקבעה כי יש לתת אמון בשני עדי התביעה, חוקר משטרה אשר באמצעותו הוגשו אמרתו של המשיב ת/1 וזכ"ד נוסף ת/2, וכן קצין צה"ל אלירן מוזס, אשר עצר את המשיב לאחר מעשה, ותאר בעדותו את ההתרחשויות שהובילו למעצרו של המשיב, וכן את נסיבות המעצר. במסגרת פרשת ההגנה העידו המשיב ואביו, אשר הוגשו באמצעותו צילומים של המקום שבו התרחש האירוע נשוא כתב האישום. בימ"ש קמא קבע כי יש לתת אמון גם בעדותו של האב וגם בעדותו של המשיב עצמו, אשר נמצא כי הייתה עקבית בלא "סתירות שיפגמו באמינותה". חרף האמון שראה ביהמ"ש לתת בעדותו של הקצין, מצא ביהמ"ש כי עדותו "מותירה ספק סביר האם אותו אדם שזרק את בקבוק התבערה ואחריו רדף העד הוא אכן הנאשם".

ביהמ"ש פירט ארבעה טעמים אשר יש בהם כדי לעורר ספק בזהותו של המשיב כמי שביצע את העבירה. הטעם האחד הוא חוסר היכולת לזהות את תווי פניו של זורק הבקת"ב בשל המרחק של 50 - 60 מטר ממנו שבו היה הקצין בעת האירוע, ובשל העובדה שהזורק נצפה מחצי הגב מבעד לחלון מסורג עם זכוכית משורינת שמקשה על הראות. הטעם השני הוא ניתוק קשר עין עם הזורק למשך כמה שניות. הטעם השלישי עניינו בספקות ביחס לג'קט שלטענת הקצין המשיב ניסה ללבוש לפני שנעצר, והטעם הרביעי נובע מכך שהמשיב לא התנשף בעת שנעצר, למרות שלדברי הקצין היה לאחר ריצה מפני הג'יפ שדלק בעקבותיו. ביהמ"ש מסכם ואומר כי כאשר מדובר בעדות יחידה נגד המשיב, ובהעדר סתירות ממשיות בעדותו של המשיב, יש בטעמים שפורטו לעיל כדי לבסס ספק סביר באשמתו של המשיב, ולכן יש לזכותו מחמת הספק.

על זיכוי זה מערערת התביעה, ועיקרו של הערעור הוא טענות כנגד כל אחד מארבעת הטעמים שקבע בימ"ש קמא, אשר מתבססות בעיקר על הערכה שונה של העובדות ועל ניסיון החיים. כך למשל טוען התובע כי אין קושי לזהות אדם מהמרחק שבו עמד הקצין, וכי אין בעובדה שקשר העין עם הזורק נותק למשך שניות אחדות כדי לפגוע בזיהויו של המשיב. עוד טוען התובע כי ייתכן שהמשיב רץ שניות אחדות ממקום הזריקה עד לחנות שבה נעצר מבלי להתנשף ולכן אין בעובדה שהמשיב לא התנשף כדי לעורר ספק בזיהויו. התובע טוען עוד כי לא היה בסיס לספקות גם ביחס לג'קט שהמשיב ניסה ללבוש עובר למעצרו. התובע מוסיף וטוען כי בימ"ש קמא לא נתן משקל ראוי לסתירות אחדות בגרסתו של המשיב, וכי מכל הטעמים הללו, ראוי היה לקבוע כי יש להעדיף את עדותו של הקצין על פני עדותו של המשיב, לרבות באשר לזיהויו של המשיב כזורק הבקת"ב, ולהרשיע אותו בעבירה שבכתב האישום.  לעומת זאת, טוענת הסנגורית כי אין להתערב בפסק הדין של בימ"ש קמא.

שקלתי את טיעוני הצדדים, ובאתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, ככלל אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות של בימ"ש קמא, ולא מצאתי טעם לסטות מכלל זה בנסיבות שלפנינו. אשר לטענות התביעה כנגד הטעמים שבימ"ש קמא מצא כי יש בהם כדי לעורר ספק סביר באשמתו של המשיב, מדובר בסופו של דבר על הערכה שמתבססת על ניסיון החיים והשכל הישר, ולא מצאתי כי נפל פגם בהערכה של בימ"ש קמא. אכן גם ההערכות של התובע אינן מופרכות, וייתכן שניתן לזהות במידה מספקת חרף המרחק ותנאי הראות, וייתכן גם שנער בגילו של  המשיב אינו מתנשף לאחר ריצה קצרה, אלא שעדיין מדובר בהערכות בעלמא, ולא הונחה בפני בימ"ש קמא תשתית ראייתית מספקת שתתמוך בהערכות אלה ותחייב את העדפתן, על פני הממצאים שאליהם הגיע בית המשפט. מאחר וגם הטעמים לקיומו של ספק שפירטה השופטת הנכבדה קמא נמצאים בתוך מתחם הסבירות, ולא ניתן לומר כי נפל בהם פגם, סברתי כי  אין מקום להתערב בתוצאה שאליה הגיע בימ"ש קמא.

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, התוצאה היא שאני דוחה את ערעור התביעה ומותיר על כנו את פסק הדין של בית משפט קמא. מאחר והמשיב נמצא זכאי בדינו, אף כי מחמת הספק, יש לשחררו לאלתר ממעצרו, ככל שהמעצר נובע מכתב אישום זה.

ניתן היום, 20 באוגוסט 2007, ו' באלול התשס"ז, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר את ההחלטה לידי הצדדים.

נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: