ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים

1. ביום 5.8.99 הגיש המערער באמצעות בא-כוחו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים
מיום 22.4.99 לגימלת ניידות שקבעה למערער %40 מוגבלות בניידות לפי פריט ב' 4 )להלן
: "הועדה"( )92132/99(.

הערעור נפתח, משום מה, בשנית ב92441/99( -6.9.99(.

בדיון שנתקיים בפני כבוד הרשמת איש-שלום )בערעור השני( הוחלט על צירוף 2 הערעורים,
לבקשת הצדדים, בפניי.

משהופיעו הצדדים לדיון בפניי העלתה ב"כ המשיב טענת התיישנות.

בהתאם להמלצתי פנה ב"כ המערער למשיב בבקשה לשקול עמדתו לטענת ההתיישנות, לאור
העובדה כי בטעות שלח המערער הערעור לביה"ד עפ"י כתובתה של לשכת הסיוע המשפטי, ומשכך
האיחור בהגשת הערעור, נגרם בשל טעות, שהובהרה משפנה לייצוג משפטי.

לאחר שהמשיב שקל הענין הודיע כי אין הוא עומד על טענת ההתיישנות, ובהתאם נעתרה
הבקשה להארכת מועד שהגיש המערער )בל 1491/00(, והתיק נקבע למתן פסק-דין.

2. המערער טוען כי על ביה"ד לקבל ערעורו בנמקו ערעורו באלה :

א. טעתה הועדה בקובעה כי אינו משתמש בכיסא גלגלים וכי אינו זקוק לכזה, ובהתעלמה
מהעובדה כי אינו יכול להלך זמן ממושך.

ב. טעתה הועדה משלא התייחסה לתלונותיו על קשיים בשימוש ברגל שמאל שהיא לכאורה
בריאה, אף כי עבר קטיעה חלקית בבוהן.

ג. טעתה הועדה בציינה אחוז גימלת ניידות בלי לקבוע חיקוק ממנו נלקח הסעיף.