ערעור וערעור שכנגד על פס"ד לענייני משפחה בקריות לגבי זכויות בדירה

השופט סארי ג'יוסי

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 12/5/2013 (כבוד השופטת שירי היימן) בתמ"ש 35510-07-11, תמ"ש 35561-07-11, ו-תמ"ש  35466-07-11.

            לשם הנוחות תכונה האשה המערערת והבעל יכונה המשיב.

רקע

1.         הצדדים נישאו ביום 25.3.2004 כדמו"י. מנישואין אלה נולדו שני קטינים: ב' יליד 9.2.2005  וה' ילידת 6.11.2010 (להלן: " הקטינים"). נישואי הצדדים עלו על שרטון, ודרכם נפרדה, עת עזב הנתבע את דירת המגורים המשותפת.

2.         אין מחלוקת, כי ביום 23.11.2009, כשנה ושמונה חודשים לפני תחילת ההליכים המשפטיים, רכשו הצדדים כנגד תשלום סך של 575,000 ש"ח דירה ברח' XXX, קרית ביאליק, הידועה כחלקה XXX תת חלקה X בגוש XXX (להלן: " הדירה המשותפת") . רכישה זו מומנה על ידי הלוואת משכנתא שיתרתה לסילוק עומדת על סך של 222,645 ש"ח וההחזר החודשי עומד על סך של 1,560 ש"ח וכן מכספים שהתקבלו תמורת מכירת דירתה הישנה של המערערת ברח' XXX בקרית מוצקין אשר הייתה רשומה על שמה בלבד, אותה קיבלה במתנה מאימה לפני נישואיה למשיב (להלן: " דירת הרווקות"). דירת הרווקות נמכרה ביום 22.11.2009 לפני רכישת הדירה המשותפת בתמורה לסך של 410,000 ש"ח.

3.         ביום 20/7/11 הגישה המערערת 3 תביעות כנגד המשיב. תביעה לפירוק שיתוף - תמ"ש 35510-07-11, השנייה לקביעת משמורת והסדרי ראיה - תמ"ש 35561-07-11, והשלישית לפסיקת מזונות קטינים - תמ"ש 35466-07-11.

4.         ביום 2.10.2011 הגישה המערערת בקשה למתן צו הגנה נגד המשיב בשל איומיו כלפיה, ולבקשתה ניתן צו הגנה במעמד צד אחד נגד המשיב. ביום 4.10.2011 ניתנה החלטה הנותנת תוקף להסכמות הצדדים, לפיהן יינתן צו מניעה האוסר על המשיב להיכנס לדירת הצדדים וזאת עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם.

5.         ביום 12/5/2013  ניתן פסק  דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעור שבפנינו.

פסק דינו של בית משפט קמא

6.         בית משפט קמא קבע, כי אין מחלוקת גבי רכישת הדירה המשותפת בכל הנוגע למקורות כספי המימון והתנהלות הצדדים מבחינה טכנית של מכירה ורכישה. אף אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת רכישת הדירה התכוונה האישה לשתף את הבעל בתמורת דירת הרווקות.

7.         בית משפט קמא העמיד לבחינה שתי שאלות: האם יכולה האישה לחזור בה מהמתנה שהעניקה לבעלה, עת השקיעה את מלוא תמורת דירת הרווקות בדירתם המשותפת, בעילה של הטעיה שהוטעתה על ידי הבעל או בגין השפעה בלתי הוגנת של הבעל ואמו והאם סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: " חוק יחסי ממון"), מאפשר בנסיבות המקרה חלוקה לא שוויונית בדירה המשותפת.

8.         בית משפט קמא קבע, כי מעדותה של התובעת בפניו עולה, כי ראתה בנתבע כשותף לחיים ומתוך רצון אמיתי לחיי זוגיות משותפים חפצה לשתפו בכספי התמורה שהתקבלו מדירת הרווקות כאשר השקיעה את תמורתה בדירה המשותפת. משהשקיעה התובעת את תמורת דירת הרווקות בדירה המשותפת אשר נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, העניקה התובעת לנתבע מתנה אשר הושלמה עם רישום הדירה על שם שניהם.

9.         בית משפט קמא קבע, כי יש לבחון האם ניתן לבטל את המתנה מחמת לחץ בלתי הוגן ומחמת הטעייה. באשר ללחץ בלתי הוגן, קבע בית משפט קמא, לאחר ששמע את עדויות הצדדים, כי לא השתכנע שהופעל על האישה לחץ כזה וכי כוונת הצדדים הייתה הרחבת הדירה בה התגוררו לקראת הרחבת המשפחה, תחילה פעלו יחדיו להרחיב את הדירה על ידי הוספת ממ"ד ומשתהליך זה התעכב ונקרתה בפניהם הזדמנות למכור את דירת הרווקות במחיר משתלם, בחרו לפעול בדרך זו. בית משפט קמא קבע, כי אף אם הנתבע ואימו שכנעו את האישה לקנות דירה, אין לראות בשכנוע זה כפיה או עושק.

10.                    באשר להטעיה בית משפט קמא ציין, כי טענת האישה לפיה כשנה ושמונה חודשים לאחר קנית הדירה המשותפת ביקש הבעל להתגרש ולמעשה תכנן זמן רב קודם לכן להיפרד ממנה ולו הייתה יודעת לא הייתה מוכרת את דירת רווקותה, דינה להדחות.  בית משפט קמא ציין, כי לאחר שמיעת ראיות הצדדים ועדותם בישיבת ההוכחות, נחה דעתו כי התובעת לא הייתה מסכימה לכל הליך המכירה והרכישה לו ידעה כי הנתבע אינו מרוצה מחיי הנישואין וכי בכוונתו להיפרד ממנה. לשיטתו, כל אדם סביר היה נמנע מלהשקיע השקעה משמעותית (גם כספית חומרית במקרה הזה) בחיי זוגיות משותפים בידיעה שהצד השני אינו מתכוון להמשיך באותם חיי זוגיות. על אף האמור, בית משפט קמא לא שוכנע  כי כבר בעת רכישת הדירה בשנת 2009 גמלה בלב הנתבע ההחלטה להיפרד מהתובעת וכי כל מהלך רכישת הדירה ולידת הבת היה מהלך מתוכנן מצד הנתבע ואמו אשר לווה בכוונה מתוכננת מצד התובע להיפרד מהתובעת. התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הטעה אותה בנוגע לכוונותיו באשר להמשך נישואיהם, עת רכשו את הדירה המשותפת ועל כן טענתה, לביטול עסקת המתנה מחמת הטעייה, נדחית.

11.                    בית משפט קמא קבע, כי על אף שלא הוכחו בפניו נסיבות המקימות עילה לביטול המתנה שהעניקה התובעת לנתבע, יש בנסיבות שהוצגו ושתוארו  בפניו, בצירוף נסיבות נוספות, בכדי להצדיק חלוקה לא שוויונית של הדירה  המשותפת על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. בית משפט קמא פירט את הפסיקה המתיחסת לפרשנותו של סעיף 8(2) והוסיף, כי המחוקק לא קבע קריטריונים ברורים ליישומו של סעיף 8 והנסיבות המיוחדות המצדיקות סטייה מאיזון המשאבים הרגיל, נתונות לשיקול דעת ביהמ"ש. בית משפט קמא התיחס למספר גורמים:

             א.        כושר השתכרותם של הצדדים : האשה, מגדלת את שני ילדיהם הקטנים, מורה במקצועה ומשתכרת סך של 6,000 ש"ח ללא צפי של גידול בשכרה. הבעל, מורה לנהיגה עצמאי, מלמד נהיגה על שני כלי רכב, ידני ואוטומטי ונמצא במגמת גידול והרחבת עסקו, שילש את כושר השתכרותו מאז תחילת ההליכים בין הצדדים ונמצא במגמת גידול. בעדותו טען כי הוא מרוויח בין 8,000 ש"ח -9,000 ש"ח והוא צבר לו מוניטין. זאת, בניגוד לחוות דעת האקטואר בה נקבע כי לנתבע אין כל מוניטין עסקי וכי הכנסתו נמוכה במיוחד. 

            ב.         פירות ההשקעה בעסקו של הבעל:  בית משפט קמא קבע, כי מהעדויות שהוצגו בפניו עולה כי הבעל למד את לימודי הוראת הנהיגה במהלך חיי הנישואין, הצדדים רכשו יחדיו את רכב הוראת הנהיגה הראשון עליו עבד הנתבע באמצעות האישה התובעת אשר חסכה טרם הנישואין (הבעל טוען כי גם הוא השקיע ברכישת הרכב הראשון) ובאמצעות הלוואת סוכנות. הצדדים רכשו רכב נוסף לצורך לימודי הנהיגה באמצעות הלוואה משותפת שנטלו והלוואה שנטלו עבורם הוריה של התובעת ואשר הצדדים נושאים בהחזריה. הצדדים גרו יחדיו בדירת הרווקות של התובעת, אשר קיבלה במתנה מאימה, ללא שהיו צריכים לשאת בתשלומי שכר דירה ומשכנתא עד המעבר לדירה נשוא המחלוקת. הוריה של האישה תמכו בצדדים לאורך כל הדרך בעזרה שוות כסף. למעשה העסק כולו נבנה והוקם במהלך חיי הנישואין ובזכות עזרתם הרבה ותמיכתם של האישה והוריה בבעל. למרות זאת, בפירות ההשקעה בדמות שיתוף במוניטין הבעל וכושר השתכרותו, אין האישה זוכה לחלק, והבעל, הוא לבדו, זוכה ליהנות מהם, שכן נכון ליום הקובע טרם הבשילו פירות אלו.

            ג.          צדק כלכלי בין הצדדים: בית משפט קמא קבע, כי אחד השיקולים הם מציאת איזון נכון בין הצדדים כך ששניהם יפתחו דף חדש דומה בחייהם, טרם מועד האיזון דיווח הבעל כי הוא משתכר סך של 3,200 ש"ח בחודש והנה מאז נפרדו הצדדים ולאחר מועד האיזון הוא טוען כי הוא משתכר סך נטו של 8,000 9,000 ש"ח בחודש, פי שלושה מהסכום המקורי, נראה אם כן כי יכולת השיקום של הבעל היא מטאורית, ובתוך כשנה וחצי שילש את הכנסתו.