ערעור בטענות סרק על מסוכנות אב לילדיו ועל קשר בינו לעובדי ודייני בית הדין

בהחלטתי מכ"ו בתמוז התש"ף (18.7.2020) קבעתי כדלהלן:

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי אשקלון שניתנה במסגרת תיק סעד דחוף ושבגדרה הורה להרחיב את הסדרי השהות של הקטינים עם האב ממפגש של פעם באמצע השבוע בנוכחות אדם נוסף, ללינה בשבתות בנוכחות אדם נוסף [...]

התיק העיקרי אומנם נפתח במועד [...] זו היא האמירה החיובית היחידה שנוכל לומר על ההתנהלות בעניינו, התנהלות שמעלה חשש כי המבקשת מבקשת לסכל או למצער לעכב את החלטת בית הדין קמא לאו דווקא מתוך דאגה כנה לטובת הילדים אלא מתוך שיקולים אחרים [...]

לשם מה – מלבד "משיכת זמן" שבו תצומצם שהות האב עם ילדיו – המתינה האם הדואגת לרגע האחרון?

נסיבות אלה מטילות צל על כנות טענות האם מלכתחילה [...]

בקשת רשות הערעור שלפניי עתה כוללת רשימה ארוכה של טענות לעובדות המוכיחות לפי הנטען את מסוכנותו של האב לילדיו ושבנוגע לכל אחת מהן נאמר כי טעה בית הדין כשלא ייחס לה את המשקל הראוי [...]

ערעור זה יוכל להיכון על הוכחות או עובדות – ועובדות משמען עובדות מוסכמות או מוכחות, לא טענות – שהיו לפני בית הדין קמא, כדרישת תקנה קלו, ושבית הדין קמא טעה בהתעלמו מהן או בקביעותיו לגביהן או [...] שנתן או לא נתן להן בתוך המארג הראייתי והעובדתי כולו.

לצורך ביסוס טענות כאלה לא די באמירה "טעה בית הדין כשלא נתן משקל לעובדה פלונית" – יש להראות כי אכן עובדה היא וכי הוצגה בבית הדין קמא אך זה לא נתן לה משקל כראוי, היינו טעה בשיקול הדעת, או קבע קביעות עובדתיות המנוגדות לה, היינו טעה בעובדות.

בקשת רשות הערעור שלפניי אין בה לא מזה ולא מזה [...]

כפי שעולה מדברי שני הצדדים כאחד ברקע לסכסוך מצויה גם החלטתו של המשיב לנטוש את החסידות שאליה השתייך ושאליה משתייכת המערערת ומשפחות שני הצדדים – חסידות הידועה כבעלת גישה ותקנות מחמירות בעניינים שונים ואף ככזו שיש בקרבה מי שמנסים לאכוף, ולאו דווקא בדרכי נועם, את גישתם ושיטתם על אחרים ועל המבקשים לפרוש מן החסידות בפרט, ודי לחכימא ברמיזא בעניין זה.

לשיטת המערערת המשיב נטש את החסידות לטובת אורח חיים חילוני או חילוני למחצה, בעוד לשיטתו נטש אותה לטובת אורח חיים חרדי פתוח והשתייכות לחסידות מתונה ומכילה יותר. כבר בשלב זה נעיר כי אין אנו יודעים עם מי האמת בנקודה זו [...] אולם – ואף שלמותר לציין כי אין רוחנו, כרבנים, נוחה מנטישתו של אדם חרדי את הדת לטובת אורח חיים חילוני – אך אף אם אכן כך נהג המשיב אין בכך כדי לקבוע כי הוא מסוכן לילדיו [...]

מעורבים בסכסוך בני משפחה נוספים [...] לשיטת המשיב ואולי אף לדברי המערערת חלק מתמיכת בני משפחה אלה דווקא בה נזקף 'לזכות' נטישת המשיב את החסידות – ובית הדין היושב בתוך עמו יכול אף לשער בעצמו כי הסבירות שכך הם הדברים אינה מן הנמוכות בלשון המעטה.

גם על רקע זה יש מקום לחשוד כי מניעיה של המערערת אינם בהכרח דאגה מפני מסוכנות כמשמעה המקובל אלא גם או בעיקר דאגה מסכנה של פגיעה בנאמנותם של הילדים לחסידות [...]

האם היא שבחרה במעבר מעיר מגוריהם המשותפים של הצדדים לבני ברק תוך שהיא נוטלת עימה את הילדים ובטרם הוכרע אף כי אכן משמורתם תהיה בידיה [...] ברי כי לולי בחירתה זו היו אפשריים הסדרי שהות בין האב לילדים, גם בשבתות, ללא לינה [...] ומעשיה שלה הם שמנעו אפשרות זו. גם זו עננה הרובצת על שאלת כנות טענותיה [...] שמא בחרה במעבר במכוון כדי להעלות טענה בדבר חששות אלה ולסכל על ידי טענה זו מן העבר האחד ועל ידי המעבר מן העבר האחר את האפשרות לקשר בין האב לילדיו [...]

על חולשת האסמכתאות שעליהן מבקשת בקשת רשות ערעור זו להיסמך עמדנו עד כה. חוששני כי אף המערערת ובא כוחה הרגישו בהן ולפיכך ניסו לתת להן משנה תוקף בדרך פסולה ונפסדת של הטלת רפש בעובדי בית הדין קמא ודיבור סרה בדייניו [...]

נראה לכאורה כי ישנו קשר פסול בין האב המשיב למזכיר בית הדין הרבני האזורי באשקלון [...] ואף נראה לכאורה כי יש קשר פסול בין האב המשיב לבין דיין בית הדין הרבני האזורי.

כך ולא אחרת, וגם טענה זו – כחברותיה נטענת ללא שתובא לה שמץ של ראיה.

טענה חמורה זו אי אפשר לה לבוא ללא יסוד ואי אפשר לה להיוותר ללא מענה. שום ערכאה ושום שיטה משפטית אינה יכולה לסבול קיום קשר פסול כפי הנטען ובה במידה אינה יכולה להרשות האשמה בדבר קיומו ללא שיהיה יסוד להאשמה [...] על המעלה טענה כזו לבסס אותה כנדרש [...] או [...] לידום, למשוך את טענתו בבושת פנים ואף לשלם בגינה הוצאות משפט לדוגמה [...]