ערעור אשת המנוח על החלטת בית המשפט המחוזי אשר קבע כי בני הזוג לא חיו חיים משותפים, ומכאן אין מקום להחיל את חזקת השיתוף על דירת המגורים

השופט ג' בך: 1. המערערת ובעלה המנוח נישאו בשנת 1946 כדת משה וישראל. הנכס נושא
הערעור, היינו חלקת אדמה ובית עליה )להלן - הנכס(, נרכש כ4- שנים לאחר הנישואין
ונרשם בשנת 1959 על שם הבעל בלבד. נכס זה הועבר על-ידי המנוח על שם אחיותיו,
המשיבות 2 ו3-, בשנת 1975. המנוח נפטר ב23.10.84-.

ביום 20.12.88 הוגשה תובענה לבית המשפט המחוזי על-ידי המערערת, לפיה התבקש בית
המשפט לתת פסק-דין הצהרתי, הקובע כי בין המערערת לבעלה המנוח הייתה קיימת שותפות,
ומכוח שותפות זו המערערת היא בעלת מחצית מכלל הזכויות בנכס. בית המשפט המחוזי החליט
לדחות את התביעה, ומכאן הערעור שלפנינו.

כמו כן החליט בית המשפט המחוזי לא לחייב את המערערת בהוצאות המשפט, "מטעמי רחמים",
ועל כך הגישו המשיבים ערעור שכנגד.

2. בית המשפט קמא )השופט א' גורן( החליט, שמכלל הראיות עולה כי למעשה לא היו בין
הצדדים יחסים שיגרתיים של זוג נשוי. כל צד חי את חייו בנפרד, ללא כל דבר המקשר
ביניהם, ועל-כן במקרה דנן לא הוכח קיום שותפות מכוח חזקת השיתוף.

בית המשפט קמא אף קבע, כי המערערת הגישה תצהיר כוזב כדי לתרץ את השיהוי בהגשת
התביעה )4 שנים לאחר פטירת בעלה(. על-פי התצהיר, נודע לה על מות בעלה מספר שבועות
לפני הגשת התביעה, ואילו במהלך המשפט התברר, כי המערערת ביקשה לקבל פנסיית שאירים,
בתור אלמנת המנוח, חודשיים לאחר פטירתו.

3. השאלות העיקריות המתעוררות בערעור זה הן שתיים: ראשית, האם יש במקרה דנן ממש