עקראוי נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לדחיית תביעה על הסף, מחמת התיישנות.

רקע :

ביום 9.8.10 הגיש המשיב תביעתו, בסך של 112,108 ₪, כנגד המבקשת.

עולה ממנה, כי במהלך השנים 2001-2003 קיבל המשיב הקצאות להעסקת עובדים זרים.

הקצאות אלו בוטלו, עם החלתו של נוהל "שמיים סגורים" (להלן: "הנוהל") של המבקשת.

המשיב צרף לכתב תביעתו חוות דעת שמאית, הקובעת כי היקף הנזקים אשר נגרם לו עקב החלת הנוהל, וביטול ההקצאות, עומד על סך של 112,108 ₪, ומכאן קמה תביעתו.

הבקשה:

המשיבה מפנה את בית המשפט לסעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 הקובע כי תביעה שאינה במקרקעין – תתיישן תוך 7 שנים.

לטענת המבקשת, העובדה כי המבקש לא הגיש תביעתו בטרם חלפו 7 שנים, מלמדת כי למעשה זנח תביעתו.

לטענתה, קיים כורח בהקפדה שלא לחרוג ולאשר תביעות שהוגשו לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, וזאת על מנת שתישמר הוודאות השלטונית והכלכלית.

המבקשת מפנה את בית המשפט לע"א 1761/02, וטוענת כי עומדת לה טענת ה"הגנה התקציבית" אשר הוכרה ע"י בית המשפט העליון בפסק דין זה.

המבקשת מציינת כי אין בכתב התביעה ובנספחיו כל הסבר לאיחור בהגשת התביעה ולכך שהמשיב שקט על שמריו במשך כ – 8 שנים מבלי לקדם את ענייניו המשפטיים כנגד המבקשת.

עוד טוענת המבקשת כי העובדה שהשמאי מטעם המשיב בדק את נזקיו, לכאורה, של המשיב כבר ביום 25.6.02, מלמדת על השיהוי הניכר בהגשת התביעה.

לאור האמור, סוברת המבקשת כי יש לראות המשיב כמי שויתר על תביעתו, ולא ליתן לו כעת לעוררה מחדש, בחלוף תקופת ההתיישנות.

המבקשת מתמודדת עם האמור בסעיף 12 לכתב התביעה, כי המשיב גילה הנזקים רק בחלוף שנה, וטוענת כי אין להחיל על המקרה את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן המשיב אינו עומד בארבעת התנאים המצטברים אשר צריכים להתקיים, על מנת שתוכר טענת התיישנות שלא מדעת .

לטענתה, המשיב לא הוכיח כי מדובר בעובדות שנעלמו מעיניו, לא הוכיח כי מדובר בעובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה, כן לא הוכיח המשיב כי היעלם העובדות נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בו כוי לא יכול היה למנוע אותן ע"י נקיטת זהירות סבירה.

לטענת המבקשת, העובדות המקימות את הנזק ואת קרות הארוע, היו ידועות לתובע הן בהתאם לדו"ח השמאי מטעמו, והן בהתאם להחלטת בג"צ.

טענות המשיב :

המשיב טוען, כי העלאת טענת התיישנות כטענת הגנה על ידי המדינה, מעוררת כשלעצמה אי נוחות אל מול הפגיעה באזרח, וראוי שתטען בזהירות ובתום לב, בכפוף לביקורות שיפוטית. לטענתו, כך נפסק לא אחת.