עקיבאייב נ' מדינת ישראל

החלטה

הונח בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט ש' יציב) אשר ניתנה ביום 22.10.09 , בגדרה נדחתה בקשת העורר להעביר לידיו הנאמנות את מכשיר הינשוף נשוא כתב האישום, לצורך בדיקתו בידי מומחה מטעם ההגנה.

בהחלטתי מיום 2.9.2010 הוריתי לב"כ העורר להתייחס למגבלת הזמן הקבועה בסעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 המורה כי ערר על החלטת בית משפט בעניין עיון בחומר חקירה יוגש תוך 30 יום ממתן ההחלטה.

במקרה דידן ניתנה החלטת בית משפט קמא ביום 22.10.09, לפני קרוב לשנה. ב"כ העורר זומן כדין לשמיעת אותה החלטה, אך בחר שלא להתייצב לדיון. בשים לב לפרק הזמן הניכר שחלף מאז ניתנה ההחלטה הנ"ל, התבקש ב"כ העורר להתייחס להגשת הערר באיחור.

בהודעה בכתב שהגיש נטען כי החלטת בית משפט קמא ניתנה עובר לתיקון שהוכנס בסעיף 74(ה) לחסד"פ ביום 11.1.10, וכי טרם התיקון לא היתה מגבלת זמן בת 30 ימים. בנוסף נטען כי לחילופין קיימים טעמים המצדיקים הארכת המועד להגשת הערר. זאת על שום שהחלטת בית משפט קמא לא ניתנה במעמד ב"כ העורר ואף ב"כ המשיבה לא המציאה לידיו והיא נודעה לו רק לאחרונה.

דין הערר להדחות אף מבלי שניתנה תגובת המשיבה.

סעיף 74(ה) לחסד"פ תוקן ביום 11.1.2010 באופן שהמועד להגשת ערר על החלטת בית משפט בעניין עיון בחומר חקירה יוגש תוך 30 יום ממתן ההחלטה. גם אם ההחלטה ניתנה עובר לכניסתו של התיקון לתוקפו, הרי שמניין התקופה מחל, לכל המאוחר, מאז תיקון הסעיף. כלומר היה על העורר להשיג על החלטת בית משפט קמא לכל המאוחר עד ליום 11.2.2010. בפועל הוגש הערר רק ביום 2.9.2010. ההלכה לעניין זה מורה כי כללי דיון חלים לאלתר, גם על הליכים תלויים ועומדים שהכללים נולדו במהלכם. בע"פ 4921/91 ירון תלמי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מח(1), 581, 626 נקבע מפי כב' השופט מ' חשין כי :

"האמת המשפטית היא זו, שכללי-דיון חדשים - כך נפסק - תופשים לאלתר, גם באמצעו של הליך משפטי; ואולם, חלותם של הכללים היא פרוספקטיבית בלבד, לאמור, חלים הם גם על הליכים התלויים ועומדים בעת תחילתם של הכללים, אך לעתיד-לבוא בלבד ולא לעבר. הליך שנסתיים - ולו הליך ביניים - אין כללי דיון חדשים חלים עליו; כללים חדשים יחולו רק על הליכים שיהיו מעת תחילתם של אותם כללים חדשים, ובהם הליכים שהכללים החדשים נולדו באמצעם".

הואיל ובמועד מתן החלטתו של בית משפט קמא לא היתה מגבלת הזמנים שנקבעה בתיקון, הרי שהיה על העורר להגיש את הערר, לכל המאוחר, תוך 30 יום מעת שהתיקון נכנס לתוקפו.

לא מצאתי בנסיבות העניין גם כל הצדקה להארכת המועד שנתבקשה. אין מקום לטענות שמעלה ב"כ העורר כלפי חברו על שלא המציא לידיו את החלטת בית משפט קמא. המועד למתן ההחלטה נקבע במעמד ב"כ העורר, אלא שזה בחר שלא להתייצב לשימוע ההחלטה. בהמשך גם לא טרח לברר כיצד הכריע בית משפט בבקשה שהוא עצמו הגיש. משכך, אין לב"כ העורר להלין אלא על עצמו. וודאי שאין בנסיבות כדי להצדיק הארכת המועד המבוקשת.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הערר.

ניתנה היום, ו' חשון תשע"א, 14 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: