ליבה נ' מדינת ישראל

לפנינו ערעור על גזר דין של בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה בתיק גמ"ר 15552-11-16, במסגרתו הורשעה המערערת, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א -1961 ("הפקודה") ונגזרו עליה העונשים הבאים: מאסר בפועל של 7 חודשים מאחורי סורג ובריח; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים; מאסר על תנאי של 7 חודשים למשך 3 שנים ופסילה על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים, בתנאים שקבע בית המשפט קמא; פיצוי בסך 10,000 ₪ למשפחת המנוח.

בית המשפט קמא עמד על עובדות המקרה בציינו כי המערערת נהגה ביום 14.5.2015 בסביבות השעה 14:44 ברכב מסוג קיה ברחוב הרצל ברחובות. באותה עת, אוטובוס עמד בנתיב הימני לתנועה ישר בצומת, כשהמופע בכיוון נסיעתו אדום, ולשמאלו עמד טנדר איסוזו. בשלב זה, לפני המערערת בכיוון נסיעתה, נסע בכביש אופנוע בו נהג המנוח. המערערת אשר נהגה בין הנתיבים לתנועה ישר התנגשה עם חזית צד שמאל של הקיה בחלקו האחורי של האופנוע. לאחר ההתנגשות המשיכה המערערת ופגעה בעוצמה עם חלקה הימני קדמי של הקיה בפינה השמאלית אחורית של האוטובוס. כתוצאה מההתנגשות נדחף האופנוע קדימה, נפל והמשיך בתנועה על הכביש, עד לעצירה סופית. המנוח התנתק מהאופנוע ופגע בפינה אחורית ימנית של האיסוזו. בעקבות התאונה נקבע מותו של המנוח במקום.

ערעורה של המערערת בפנינו הופנה במקור הן כלפי הכרעת הדין המרשיעה והן כלפי גזר הדין, אלא שבמהלך דיון שהתקיים ביום 19.3.2019, חזרה בה המערערת מהערעור כלפי הרשעתה ובנסיבות אלו נותרו על כנן אך טענותיה הנוגעות לחומרת העונש שהוטל עליה.

נציין עוד כי בתום הדיון נשלחה המערערת לממונה על עבודות שירות, בכדי שיחווה דעתו באשר לאפשרות ריצוי מאסר בדרך זו, ומבלי שיהיה בכך כדי להביע עמדה באשר לתוצאות הערעור. בהתאם לכך, התקבלה ביום 30.5.2019 חוות דעת הממונה לפיה המערערת נמצאה מתאימה לעבודות שירות במגבלות המפורטות שם.

במסגרת גזר הדין קבע בית המשפט קמא כי רף רשלנותה של המערערת בנסיבות העניין הוא רף רשלנות בינוני. בית המשפט קמא קבע כי הרף התחתון של מתחם העונש ההולם בנסיבות המקרה דנן נע ממאסר בפועל בן 7 חודשים לבין מאסר של 14 חודשים, לצד פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שנים וענישה נלווית בדמות מאסר מותנה ופיצוי למשפחת הקורבן. בגזירת עונשה של המערערת שקל בית המשפט קמא לקולה את השיקולים הבאים: עברה התעבורתי התקין של המערערת; העובדה כי היא נפסלה מיד לאחר התאונה לתקופה של שלושה חודשים, ולאחר מכן הוחזר לה רישיון הנהיגה והיא נוהגת עד היום שכן המשיבה לא ביקשה להורות על פסילת רישיונה עד לגמר הדין; הפגיעה של העונש במערערת שהינה נשואה ואם לשני ילדים, כאשר הצעיר סובל מבעיות נפשיות, והפגיעה והסבל שייגרם למשפחתה כתוצאה מכך. מנגד, עמד בית המשפט קמא על הפגיעה האנושה בערך של קדושת החיים, על כך שהמערערת לא הודתה ולכן נתון זה לא יישקל לזכותה, וכך על ההלכה לפיה חריגה מהכלל לפיו בעבירות של גרימת מוות ברשלנות יוטל עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח תתאפשר רק במקרים חריגים, בהן מדובר ברמת רשלנות נמוכה וכאשר מתקיימות נסיבות אישיות יוצאות דופן. אשר למחדלי החקירה להם טענה ההגנה, בית המשפט קמא הדגיש כי לא מצאתי מקום להידרש לעניין פעם נוספת אלא הפנה להכרעת הדין, בה קבע כי אין מדובר במחדלים היורדים לשורשו של ההליך ומנעו מההגנה לנהל הליך הוגן.

במסגרת נימוקיה לערעור הדגישה המערערת כי היא נוהגת משנת 1980, עברה התעבורתי דל למדי, היא מעולם לא היתה מעורבת בתאונת דרכים, והיא אף ללא עבר פלילי. לטענתה, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי רשלנותה היא ברמה הבינונית ולא ברמה הנמוכה, שכן מעשיה נבעו מחוסר תשומת לב והתרשלות רגעית לכל היותר. כן שגה לטענתה בית המשפט קמא עת הטיל עליה מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, וזאת בפרט על רקע תיקון 133 שמאפשר להמיר מאסר שאינו עולה על 9 חודשים בעבודות שירות. לדבריה, לאור מחדלי החקירה, ובהם - אי בדיקת מצלמת הדרך שהיתה מותקנת על קסדת המנוח, כמו גם רשלנותו התורמת של המנוח שלא היה חבוש בקסדת מגן רכוסה כנדרש בחוק, ראוי היה להקל בעונשה. אף חלוף הזמן בין מועד התאונה (14.5.2015) למועד הגשת כתב האישום (28.11.2016), מצדיק להעדיף מאסר בעבודות שירות בעניינה.

המשיבה עתרה לדחיית הערעור. המשיבה סמכה ידה על נימוקי בית המשפט קמא והדגישה כי בעבירות גרם מוות ברשלנות יש מקום לענישה בדרך של מאסר מאחורי סורג ובריח בשל ערך קדושת החיים, כאשר אין בנסיבות האישיות כדי להצדיק חריגה מכך. המשיבה הפנתה לפסיקה בעניין זה ממנה עולה, לטענתה, כי הכלל הוא כי בעבירות כגון דא ייגזר עונש מאסר מאחורי סורג ובריח וכי רק במקרים חריגים ניתן לסטות מכלל זה (דנ"פ 1391/12 הילה מזרחי נ' מדינת ישראל; רע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל). אשר למחדלי החקירה טענה ב"כ המשיבה כי אין בהם כדי להצדיק הקלה בעונש.

שקלנו את טענות הצדדים והגענו למסקנה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, יש מקום להמיר את עונש המאסר מאחורי סורג ובריח שהוטל על המערערת, בעונש של מאסר בדרך של עבודות שירות.