עפ"ת 64428-03-16 תמימי (עציר) נ' מדינת ישראל

בפני ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופט נאיל מהנא), אשר הרשיע את המערער על פי הודאתו בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961 ובשימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, בניגוד לסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970.

בית המשפט קמא הטיל על המערער מאסר למשך 6 חודשים, והפעיל מאסר על תנאי, שהיה תלוי ועומד נגד המערער למשך 18 חודשים, באופן חופף (כך שסה"כ הוטל על המערער מאסר לתקופה של 18 חודשים). כמו כן, הטיל בית משפט קמא על המערער תשלום קנס בסך 1,000 ₪, פסל את רישיון הנהיגה שלו למשך 12 חודש, וכן הטיל עליו 8 חודשי פסילה על תנאי ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים.

ב"כ המערער טען, כי העונש שהוטל על המערער הינו בלתי מידתי בשים לב לעבירות בהן הורשע. כמו כן, טען, כי לא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי.

ביתר פירוט, נטען, כי התנאי שעמד נגד המערער על נהיגה ללא פוליסת ביטוח, אמנם "תופס", ואולם, הטלת מאסר כה ארוכה, חורגת ממדיניות הענישה הנהוגה בגין עבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח. טענה נוספת לעניין זה הייתה, כי כנגד הנאשם היה תלוי ועומד עונש מאסר על תנאי בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון, ואילו במקרה דנן, העבירה שבוצעה הייתה נהיגה תחת פסילה.

טענות אלה נטענו גם בבית המשפט קמא, ובית המשפט קמא, בגזר דין ארוך ומנומק היטב, דחה טענות אלה, תוך שהוא מתבסס, בין היתר, על פסקי דין מתאימים. בעניין זה, הסתמך בית משפט קמא, בין היתר, על ע"פ 49/80, מסילתי נ' מדינת ישראל, פד ל"ד (3) עמ' 808, הקובע כדלקמן:

"הכלל הוא, כי המאסר על תנאי מופעל שעה שהנאשם עובר בתקופת התנאי עבירה שנקבעה בגזר הדין, ומורשע בה (סעיף 52(ב) לחוק העונשין). במצב הדברים הטיפוסי, עובר הנאשם ומורשע בעבירה הזהה במספרה לזו שפורטה בתנאי. זהו המצב הרגיל, אך לא היחיד. הפסיקה הרחיבה את המשמעות הנודעת לסעיף 52(ב) לחוק העונשין, וקבעה, כי התנאי יופר אף אם הנאשם לא הועמד כלל לדין בעבירה הזהה במספרה לעבירת התנאי, ואף לא הורשע על פיה, ובלבד שהעבירה בה הורשע הנאשם הלכה למעשה כוללת בחובה, מבחינת יסודותיה, את היסודות הקבועים בעבירת התנאי".

כפי שנקבע, המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני-פורמאלי, אלא מבחן מהותי-ענייני. השאלה היא אם התנהגותו הפלילית של הנאשם שהורשע, מקיימת את היסודות של עבירת התנאי.

לכך יש להוסיף את ע"פ 624/75, 659/75, פ"ד ל (2), 222. באותו עניין, הייתה העבירה שבמאסר על תנאי עבירת גניבה, לפי סעיף 270 לפקודת החוק הפלילי, והעבירות שהמערער הורשע בהן, היו גניבה ממעביד, לפי סעיף 275 לפקודת החוק הפלילי, והתפרצות לבניין וגניבה, לפי סעיף 297 לפקודת החוק הפלילי. בית המשפט העליון קבע, כי לא זו בלבד ששתי העבירות שבהן הורשע, כוללות גם את יסודותיה של העבירה שבמאסר על תנאי, הינו, היסודות שבעבירת הגניבה, אלא ששלושתן משתייכות ל"משפחה" פלילית אחת, הינו, לעבירות הנוגעות לרכוש.

הערך החברתי המוגן בעבירה הנהיגה ללא רישיון ובנהיגה תחת פסילה, הינו ההגנה על שלומם וביטחונם של ציבור המשתמשים בדרך. ברור שמי שנוהג תחת פסילה, נוהג גם ללא רישיון נהיגה.