עפ"ת 55653-12-14 שפירא נ' מדינת ישראל

1.לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה פ"ת (כב' השופטת לאה שלזינגר שמאי), בתיק המ"ש 4257-11-14 מיום 26.11.14, במסגרתה נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד להישפט בגין דו"ח שהוגש נגדו, ואשר מייחס לו ביצוע עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר (להלן: "הבקשה").

2.ב"כ המערער טען כי הגם שהרכב רשום על שמו של המערער, מעודו לא עשה בו שימוש, אלא אחר, אשר התייצב לבית המשפט ואף הצהיר על כך גם בכתובים (להלן: "האחר"). בהקשר זה טען ב"כ המערער בנוסף, תוך שסמך ידיו על הפסיקה, כי יש לברר סוגיות מעין דא במעמד הצדדים.

עוד טען ב"כ המערער כי בקשת ההסבה הוגשה באיחור, מחמת תקלה וכן הוגשה בחלוף פחות מחודש מתום המועד לתשלום הדו"ח.

לאור האמור עתר ב"כ המערער לבית המשפט להימנע מגרימת עיוות דין למערער ולהורות על קבלת הערעור.

3.ב"כ המשיבה טענה מנגד כי המערער לא עמד בחובה המוטלת עליו,לבקש להסב את הדו"ח על שמו של האחר, בתוך מגבלת הזמנים הקבועה בחוק והגיש את בקשתו באיחור ניכר, מבלי שסיפק הסבר מניח את הדעת לכך.

הוסיפה וטענה ב"כ המשיבה כי על פי מבחני הפסיקה, אין בעצם העובדה כי נרשם דו"ח לבעלים הרשום של הרכב, אשר לא טרח להסב במועד את רישומו, כדי להקים עיוות דין.

עוד טענה ב"כ המשיבה, כי בעבירות כגון דא, יש להעניק משקל יתר לשיקולי סופיות הדיון ויעילות ההליך.

לאור כל האמור לעיל, עתרה ב"כ המשיבה לבית המשפט לדחות את הערעור.

דיון והכרעה