עפ"ת 52063-02-16 מדינת ישראל נ' פקטורוביץ

פתח דבר

1.בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה בתיק גמ"ר 8676-07-14 שבו הורשע המשיב, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א -1961, והוטלו עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי בן 15 חודשים למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה בה הורשע או ינהג בזמן פסילה, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים ותשלום פיצויים למשפחת המנוח בסך של 40,000 ₪.

2.על פי עובדות כתב האישום, המשיב נהג ביום 6.5.2014 ברכב פרטי בכביש מספר 3, סטה לשול הימני בכיוון נסיעתו ופגע ברוכב אופניים, מר אברהם קלינגר ז"ל (להלן: "המנוח") שנסע באותה עת בשול וגרם למותו.

3.גרסתו העובדתית של המשיב בהתייחס לאופן בו התרחשה התאונה, גרסה שהמערערת לא חלקה עליה, הייתה כי הוא נהג במהירות של 80-90 קמ"ש בנתיב הימני בכביש, כאשר במהלך נסיעתו הוא הבחין במנוח רוכב לפניו על השול. אז המנוח הרים את ידו השמאלית וסימן כי בכוונתו לפנות שמאלה לנתיב הימני של הכביש ואף החל בסטייה, כל זאת בשעה שהמשיב נוהג מאחורי המנוח ובסמוך אליו. בתגובה לתחילת סטיית המנוח שמאלה ועל מנת להימנע מפגיעה בו, סטה המשיב לשול הימני, אולם המנוח, בסופו של דבר, לא השלים את הסטייה שמאלה, אלא נשאר על השול והמשיב פגע עם חזית רכבו באחורי האופניים.

4.טענתה העיקרית של המערערת נוגעת לקביעתו של בית משפט קמא לפיה יש להבחין בין השלב בו יכול היה המשיב להבחין במנוח עד תחילת סטייתו שמאלה, לבין השלב בו סטה המשיב לימין ופגע במנוח, כאשר לפי קביעת בית משפט קמא רשלנות המשיב הייתה בשלב הראשון אך לא בשני, שכן החלטתו לסטות ימינה לא הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. על בסיס קביעתו זו קבע בית משפט קמא כי אין מדובר ברשלנות גבוהה, ובהתאם לכך גזר את עונשו של המשיב כמפורט לעיל.

5.לטענת המערערת, התנהגות המשיב הייתה רשלנית בשני שלבי התרחשות התאונה, דהיינו, הן רשלנות הנובעת מאי תשומת ליבו למנוח ואי נקיטת פעולה כדי להימנע מאפשרות פגיעה עתידית בו, והן רשלנות הנובעת מסטייתו ימינה לכיוון המנוח.

ערעורה של המערערת מופנה, אפוא, הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין.

הכרעת הדין של בית משפט קמא

1.בית המשפט קמא אימץ את ממצאיי דו"ח בוחן התנועה, וקבע כי למשיב היה שדה ראיה פתוח לפנים למרחק של 300 מטרים וכי המנוח היה בשדה ראייתו טרם נקודת הפגיעה.

2.באשר לשלב הראשון של בחינת רשלנותו של המשיב, למן הרגע בו יכול היה להבחין במנוח ועד לתחילת סטיית המנוח, קבע בית המשפט קמא כי המשיב יכול וצריך היה לצפות אפשרות של סטיית המנוח מהשול לתוך נתיב נסיעתו.

בית המשפט קמא קבע כי נהג רכב חייב לקחת בחשבון את קיומם של רוכבי אופניים כחלק ממכלול השיקולים המרכיבים את נהיגתו, ואף לקחת בחשבון את האפשרות של סטיית רוכב האופניים, בפרט כאשר קיימת אינדיקציה לכך. בית משפט קמא ציין בהקשר זה כי המשיב הכיר היטב את הכביש, בהיותו תושב האזור כ-22 שנה, והיה מודע לכך שהכביש עתיד להתפצל וצפויה יציאה ימינה לכיוון כביש 7. משכך, רוכב אופניים, החפץ להמשיך בנסיעתו בכביש 3, אינו יכול עוד להמשיך ברכיבה על השול, אלא חייב לסטות שמאלה מהשול הימני לנתיב הימני.

בית משפט קמא הבהיר כי גם על רוכב האופניים מוטלת במקרה זה חובת זהירות, ואף חובת זהירות מוגברת, הן בשל סטייתו מהשול לנתיב, והן בשל הפרשי המהירויות בין האופניים לרכב ושבריריות האופניים, אלא שללא קשר לחובת הזהירות של הרוכב, מוטלת על נהג הרכב החובה לצפות אפשרות זו של כניסת האופניים לנתיבו ולהיערך לה בכל הקשור לאופן נהיגתו.

בית משפט קמא קבע כי המשיב יכול היה להבחין ברוכב האופניים, כבר ממרחק של 300 מטר, והיה עליו לראות בו גורם סיכון פוטנציאלי. אילו היה המשיב נותן דעתו לרוכב האופניים עוד בהיותו במרחק האמור, היה יכול לנקוט בפעולות רבות, כמו, למשל, מיקוד מבטו ברוכב האופניים, בדיקה האם הנתיב השמאלי פנוי ומעבר אליו או סטייה לכיוונו בתוך נתיבו. אלא שהתייחסותו של המשיב להימצאותו של רוכב האופניים בשול הדרך, כאילו היה בבחינת "עמוד" בצד הדרך, חרגה מסטנדרט הזהירות הנדרש.

3.באשר לשלב השני, הרגע בו התעוררה מודעותו של המשיב לסיכון הנשקף לרוכב האופניים כתוצאה מתחילת סטיית המנוח שמאלה, ועד לפגיעתו במנוח על השול הימני, קיבל בית המשפט קמא את עמדת ההגנה.

בית המשפט קמא קבע כי המשיב הבחין ממרחק של עשרות מטרים במנוח מאותת ומתחיל לסטות לכיוון הנתיב בו נסע, כאשר במהירות בה נסע המשיב, הוא צפוי היה לעבור מרחק זה בכשתי שניות. המשיב בחר שלא לסטות שמאלה, מכיוון שלא ידע האם כלי רכב נוסעים בנתיב השמאלי ולא היה לו די זמן כדי להביט לשמאל כדי לבדוק זאת, ובמקום זאת הוא בחר להתרחק לכיוון הנגדי לסטיית המנוח – לכיוון השול הימני. בית המשפט קמא קבע כי החלטה זו, אינה ההחלטה המסתברת היחידה, אולם, ודאי שלא ניתן לומר עליה כי אינה סבירה בעליל. לפיכך בית משפט קמא קבע כי המשיב לא התרשל בקבלת החלטתו לסטות לשמאל.

גזר הדין של בית המשפט קמא