עפ"ת 38402-06-14 ב.א. נ' מדינת ישראל

המערער הורשע בבית משפט לתעבורה מרכז בעבירה של נהיגה ברכב בהיותו שיכור, בכך שהיה נתון תחת השפעת סמים משכרים בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169ב(א) לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961.

ביום 12.6.2014, ניתן גזר דין, במסגרתו הוטלו על המערער 2 חודשי מאסר בפועל, הופעל מאסר על תנאי בן 4 חודשים מתיק פלילי 13786-12-08 במצטבר, סה"כ 6 חודשי מאסר בפועל.

כן נגזרו פסילה בפועל של רישיון הנהיגה לתקופה של 24 חודשים, פסילה על תנאי בת 6 חודשים למשך 3 שנים, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור על עבירה של נהיגה בזמן פסילה או, בשכרות או, תחת השפעת סם או, משקה משכר.

מכאן הערעור שבפני שענינו חומרת העונש.

טענות המערער:

1. הסכמת הצדדים היתה לבחון נקיון המערער משימוש בסמים, והיה וימצא נקי מסמים העונש יהיה עונש שיקומי – של"צ ותקופת פסילה בפועל פחותה משנה.

2. המערער נשלח לקבלת תסקיר קצין מבחן, אשר המליץ על צו מבחן לתקופה של 18 חודשים, והטלת מאסר מותנה.

3. המערער נמצא לא כשיר לבצע עבודות שרות, לטענת בא כח המערער, הסיבה לאי כשירות נעוצה בחסרון כיס של המערער לשאת בעלות של 1000 ₪, שהסניגוריה הציבורית לא היתה מוכנה לממן, אך היום מוכנה לשאת בהוצאה.

4. שיקומו של המערער מצדיק הטלת צו מבחן ופסילת רישיון נהיגה לתקופה הפחותה משנה.

5. לא היה מקום להפעלת המאסר על תנאי בכלל ובמצטבר בפרט. מדובר במערער המכור לסמים קשים מזה 25 שנים, כיום לוקח חלק פעיל ביחידה לטיפול בהתמכרויות, מוסר בדיקות שתן באופן קבוע, ולמעשה, רק לאחרונה החל לערוך שינוי בחייו.