עפ"ת 36012-11-16 גרבק נ' מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופטת כ' פאר-גינת) מיום 14.11.16 ולפיה נפסל העורר מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 חודשים החל ממועד הפסילה המנהלית.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת בחוק. בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 7.10.16 נהג העורר ברכב פרטי בדרך שאינה עירונית, בה מותרת מהירות מירבית של 90 קמ"ש, במהירות של 165 קמ"ש. בעקבות האירוע נשוא כתב האישום, נפסל רישיונו של העורר פסילה מנהלית לתקופה של 30 ימים.

המשיבה ביקשה לפסול את רישיונו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

בהחלטתו, נעתר בית משפט קמא באופן חלקי לבקשה וקצב את הפסילה לתקופה של 3 חודשים בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי נשקפת ממנו מידה בלתי מבוטלת של מסוכנות המצדיקה הרחקתו, ולו לתקופה מוגבלת, מהכביש.

לטענת העורר, שגה בית משפט קמא כאשר הורה על פסילתו מבלי שהונחו בפניו ראיות לכאורה לביצוע העבירה. בנוסף, נטען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו מסוכנות הנשקפת מן העורר, בין היתר בשים לב לכך שלעורר אין הרשעות קודמות. לעניין זה נאמר כי שגה בית משפט קמא שעה שהתייחס, במסגרת הכרעתו, לתיקים פתוחים כנגד העורר מבלי שאותם תיקים הוצגו בפניו.

המשיבה ביקשה לדחות את הערר על יסוד נימוקי בית משפט קמא. לעניין הראיות הלכאוריות נאמר כי התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית משפט קמא יש בה די על מנת לקבוע קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. לגבי המסוכנות נאמר כי נהיגה במהירות של 165 קמ"ש כשהיא מצטרפת לתיקים פתוחים כנגד העורר שעניינם נהיגה במהירות מופרזת, מלמדת על מסוכנות שיש בה די כדי להצדיק, לכל הפחות, הפסילה שנקבעה.

בערר שבפניי, חזרה ב"כ העורר על עיקר הטענות שהועלו לעניין הראיות הלכאוריות. נאמר כי קיימת סתירה בין הרישום בזיכרון הדברים להפעלת מכשיר הדבורה לבין הרישום בנסיבות המקרה בדו"ח. באחד צוין כי בשדה הראיה שבו ניתן להבחין בכביש, היה רכב המטרה בודד בכיוון נסיעתו. לעומת זאת בדו"ח עצמו נרשם כי רכבו של העורר עקף, מימין וללא איתות, כמה רכבים שנסעו לפניו. בחינה מדוקדקת של הדברים מלמדת כי בדו"ח נרשם אמנם כי רכבו של העורר עקף כמה כלי רכב אך זאת לאחר שרכבו כבר נקלט במכשיר פעמיים, כשהוא נוסע במהירות 169 קמ"ש ו- 170 קמ"ש. אין בכך כדי לשלול את האפשרות שכאשר נקלט במכשיר, היה רכבו של העורר רכב יחיד בשדה הראיה. בכל מקרה סוגיה זו מקומה להתברר בהליך העיקרי ולא בשלב זה, כאשר בית המשפט נדרש לבחון את הראיות בחינה חיצונית.

עוד טען העורר לעניין הראיות כי התיאור הרשום בזיכרון הדברים להפעלת המכשיר, שם צוין כי בשדה הראיה הסמוך לכביש מצויה גבעה משמאל ושדה מימין, הנו רישום שגוי שאינו תואם את המציאות. לצורך ביסוס טענה זו הוצג בפניי סרטון שצולם במכשיר טלפון נייד. אין בידי לקבוע ממצאים לעניין זה, שכן לא ניתן להיווכח מה הנקודה בה נעשה הצילום? האם מדובר באותה נקודה בה נקלט רכבו של העורר? ואם כן, מה הנפקות הנגזרת מתיאור בלתי מדויק של השטח הסמוך. עניינים אלה מקומם להתברר בהליך העיקרי ולא בשלב זה של הדיון.