עפ"ת 35126-02-16 פינבלט זכריה נ' מדינת ישראל

1.ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופט יוסף ריבלין) בתת"ע 4725-08-15, במסגרתו נדחתה טענת המערער כי יש למחוק את כתב האישום מחמת התיישנות והמערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של נהיגה ברמזור אדום בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה , התשכ"א 1961 (להלן: "התקנות") והוטל עליו קנס בסך 750 ₪.

2.ביום 17.6.2015 קיבל המערער הזמנה למשפט וכתב אישום בגין עבירה של נסיעה באור אדום שביצע לכאורה ב- 13.3.2014. העבירה תועדה במצלמה.

3.בדיון ביום 9.11.2015, (בבית משפט קמא,) טען המערער באמצעות בא כוחו, טענת התיישנות. לטענת המערער, משחלפו למעלה מ-4 חודשים מיום ביצוע העבירה והדו"ח לא נשלח במהלך תקופה זו, לא ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה, כאמור בסעיף 225א.(א1)(1) לחוק סדר הדין פללי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982.משהוגש, יש למוחקו מחמת התיישנות.

4.בתגובה, במסגרת ההליך בבית משפט קמא הגישה המשיבה שני מסמכים: מסמך מדואר ישראל כי דבר דואר מסוים שמספרו 00120878914 נשלח בחודש אפריל 2014 ליחידת דואר כרכור בפרדס חנה (ת/2)(התאריך המדויק לא ברור אולם לצורך העניין הוא אינו רלבנטי). ראוי לציין כי בת/2 לא מופיעים שמו וכתובתו של המערער.

המסמך השני שהוצג על ידי המשיבה הוא פלט שהופק ממערכת המחשוב המשטרתית ובו מופיעים פרטי המערער וצוין כי דבר הדואר נשלח למערער (ת/1).

5.ב"כ המערער התנגד להגשת ת/1 וטען כי אינו קביל לאור הוראת סעיף 36 (א) (ג) לפקודת הראיות(נוסח חדש), התשל"א-1971.

6.בית משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות בהסתמכו על ת/1 ות/2 (החלטה מיום 18.1.2016). בישיבת ההקראה, הודה המערער במיוחס לו, הורשע ונגזר דינו.

7.הערעור מופנה כנגד החלטת בית משפט קמא שדחה את טענת ההתיישנות.

8.נטען בהודעת הערעור כי המשיבה לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה להוכיח בראיות קבילות כי ההודעה על ביצוע העבירה נשלחה בדואר רשום במועד הקבוע בחוק על פי סעיף 225א.(א1)(1) לחסד"פ.נטען כי המסמך ת/1 שהופק לכאורה מהמערכת המשטרתית, אינו קביל על פי סעיף 36(ג) לפקודת הראיות ומשכך לא מתקיימת חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א. לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד- 1974, ועל כן יש לבטל את כתב האישום מחמת התיישנות.