עפ"ת 32408-07-15 הירש נ' מדינת ישראל

1.לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופטת כרמית פאר גינת) (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתנה ביום 28.6.15 בתיק המ"ש 2251-06-15 (להלן: "ההחלטה"). בהחלטה דחה בית משפט קמא את בקשת המערער להארכת מועד להישפט בגין דוח"ות (הודעות תשלום קנס), שנרשמו לחובתו בשנים 1997 עד 2000, אשר בהם יוחסה למערער עבירה של אי החזקת רישיון נהיגה, מכוח תקנה 9 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

טיעוני הצדדים

2.לטענת המערער, חודש רישיון הנהיגה שלו על ידי משרד הרישוי והיה בתוקף בתקופה הרלוונטית הנ"ל, אולם משרד הרישוי לא הנפיק לו את רישיון הנהיגה, דבר שהביא, לטענתו, לרישום הדו"חות הנ"ל לחובתו. יוער כבר עתה, כי לא עלה בידי המערער לבסס באמצעות ראיה כלשהי את טענתו הנ"ל. באת כוח המשיבה, בתגובתה בדיון היום לערעורו של המערער, הביעה פליאה על כך שהמערער הגיש את בקשתו להארכת מועד להישפט כ- 10 שנים לאחר תשלום הדו"חות. עוד לטענתה, שולמו הדו"חות כבר בשנת 2005, דבר המלמד בדבר הרשעת המערער בדין בגינם. לפיכך, בהינתן השיהוי בהגשת בקשת המערער להישפט ונוכח תשלום הקנסות הנקובים בדו"חות, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את הערעור בתיק זה.

דיון והכרעה

3.מסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") עולה, בין היתר, כי בית המשפט רשאי לקיים את המשפט בגין הודעת תשלום קנס גם אם הבקשה להישפט הוגשה באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה) לחסד"פ, בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו.

סעיף 229(ה) לחסד"פ קובע, כהאי לישנא:

"תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

4.בית המשפט הנדרש להארכת מועד להישפט שוקל שיקולים הדומים לשיקולים הנשקלים במסגרת דיון בבקשה לביטול פסק דין, שניתן בהיעדר נאשם, המוגשת מכוח סעיפים 130 ו- 240 לחסד"פ (ראה: רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מ"י, פ"ד נ"ז (6) 793). על המבקש הארכת מועד להישפט להראות טעם טוב וראוי המבהיר מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד ובית המשפט נדרש לשקול – האם אי ביטול פסק הדין יגרור עיוות דין לנאשם, באופן המצדיק היעתרות לבקשתו.

5.ומהתם להכא:

המערער הגיש בפני בית משפט קמא את בקשתו להישפט בגין הדו"חות הנ"ל באיחור ניכר, זאת מבלי שעלה בידו להניח את הדעת באשר לשיהוי הרב בהגשת הבקשה. ודוק, הדו"חות בגין העבירה של אי החזקת רישיון נהיגה נרשמו, לחובת המערער, בשנים 1997 עד 1999, זאת כפי שעולה מגיליון המרשם התעבורתי של המערער. מגיליון המרשם התעבורתי של המערער אף עולה, כי המערער שילם בשנת 2005 את הקנסות הנקובים בדו"חות הנ"ל. דא עקא, שהמערער הגיש את בקשתו להישפט לאחר תקופה ממושכת של כ- 10 שנים, אשר חלפה מאז תשלום הקנסות, זאת מבלי שהצביע על טעם כלשהו המבהיר את השיהוי הניכר בהגשת בקשתו. בענייננו יפים דברים הבאים של בית המשפט העליון, כפי שנאמרו ברע"פ 1260/09 שלבי עאטף סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.09):

"ניתן לראות אפוא כי כאשר בעבירה מסוג "ברירת משפט" עסקינן, יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו. במקרה שלפניי מכל מקום, עמדו על כך הערכאות הקודמות, כי לא השכיל המבקש להוכיח כי האיחור בהגשת הבקשה נובע מסיבות סבירות שכן...לא ניתנה סיבה הגיונית מדוע פעל להוכיח את חפותו כשנה ושמונה חודשים לאחר מתן הודעת הקנס... ".

6.מעבר לאיחור הניכר בהגשת בקשת המערער להישפט בגין הדו"חות, יש לציין, כי תשלום הקנסות על ידי המערער מהווה משום הודאה של המערער באשמה, הרשעתו בדין ונשיאת עונשו, זאת כפי שעולה מסעיף 229 (ח) לחסד"פ, וכפי שטענה בעניין זה באת כוח המשיבה, ובצדק. בנקודה זו יפים דבריו הבאים של כבוד השופט א' א' לוי ברע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מ"י (ניתן ביום 8.1.09):

"מששולמה הודעת הקנס שהומצאה למבקש, השתכללה הרשעתו בעבירות בהן הואשם. אכן, סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר למשלם הקנס לעתור – אף לאחר ביצוע התשלום – לתובע המשטרתי כדי שתבוטל הודעת הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד ממועד המצאתה של ההודעה. המבקש לא פעל במסגרת זמנים זו, ואף לא בגדרי הזמן שהוקצב להגשת ערעור. משכך, נוכח היותה של הרשעת המבקש חלוטה, לא ניתן להשיג עליה באמצעות ערעור, ראשון או שני". 

7.לפיכך, נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור בתיק זה על ההחלטה הדוחה את בקשת המערער להארכת מועד להישפט- להידחות והנני מורה כן.