עפ"ת 31574-06-15

ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופטת נועה חקלאי) בת"ד 575-11-13, מיום 1.6.15, לפיה, נדחתה בקשתו של המערער להחזר הוצאות הגנתו, לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

העובדות

המערער זוכה, לאחר ניהול הוכחות, מעבירות של אי מתן זכות קדימה לרכב הנע בכביש ביציאה מחצרים, בניגוד לתקנה 64(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"), נהיגה רשלנית, לפי סעיף 62(2) וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") וחבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודה.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 20.7.13, נהג המערער במשאית, יצא מחצרים, ופנה שמאלה. המערער לא נתן זכות קדימה לאופנוע המעורב שהגיע משמאלו, חסם דרכו וגרם להתנגשות כלי הרכב. כתוצאה מהתאונה, ניזוקו כלי הרכב ורוכב האופנוע נחבל חבלות של ממש.

המערער עתר להחזיר לו את הוצאות הגנתו, בשל התנהלות גורמי החקירה והתביעה. נטען, כי הבוחן שחקר את התיק, התרשל באופנים הבאים:

א.בידיו של הבוחן היה סרטון מצלמה אשר תעד את התרחשות התאונה. הבוחן יכול היה לחלץ את נתוני הזמן והמרחק של האופנוע מהסרטון, ובאמצעותם לחשב את מהירות האופנוע, לבצע הצבה לאחור, ולבחון האם נהג האופנוע היה בשדה ראייתו של המערער, עת החל בנסיעה. אילו עשה כן, היה מגיע למסקנה אליה הגיעו מומחה ההגנה ובית המשפט קמא, לפיה רוכב האופנוע לא היה בשדה ראייתו של המערער בתחילת נסיעתו, ולכן לא קיפח את זכות הקדימה של האופנוע.

בכך גרם הבוחן למערער נזק ראייתי, הביא להגשת כתב אישום בחוסר ראייתי, ואילץ את המערער לשכור שירותיו של מומחה מטעמו, על ההוצאות הכרוכות בכך.

ב.הבוחן התעלם מעדותה של העדה יפה סבן, אשר נסעה בכיוון נסיעת האופנוע המעורב, וראתה, רגעים ספורים לפני התאונה, אופנוע נוסע "במהירות שיא" ועוקף אותה. הבוחן לא ביקש מהעדה פרטים מזהים של האופנוע, ובכך גרם לנזק ראייתי, שכן דברים שזכרה בעת החקירה בסמוך לתאונה, לבטח שכחה מאוחר יותר.

ג.המודיע על התאונה לא נחקר, ולא נבחן האם מדובר בעד ראייה אשר יכול אף הוא לשפוך אור נוסף על התרחשות התאונה.

ד.הבוחן מדד את שדה הראיה של המערער, כשהוא עומד על המדרכה ולא מגובה מושבו של נהג המשאית, לא טרח לבחון מה גובה המושב והאם יש בו כדי להשפיע על שדה הראיה, ולא ציין מהיכן בדיוק נמדד שדה הראייה. לבסוף קבע, שהמערער יכול היה לראות את האופנוע ממרחק 52.7 מ' ונהג האופנוע יכול היה לראות את המשאית ממרחק 51 מ' בלבד, נתונים שאינם יכולים להתקיים, כיוון ששדה הראייה הוא הדדי.

ה.בוחן התנועה לא ערך התאמת נזקים בין כלי הרכב, כדי לקבוע ממצאים נוספים.

התנהלות התביעה היתה רשלנית אף היא.

א. התובע לא בחן האם ישנו סיכוי סביר להרשעה, ובשים לב למחדלי החקירה, התשובה אמורה היתה להיות שלילית. גם בית המשפט קבע כי בידי המאשימה לא היו נתונים הכרחיים לביסוס האשמה. בהעדר נתונים לקביעת שדה הראייה המדוייק, הזמן שחלף מתחילת נסיעת המערער ועד לרגע האימפקט, מהירות נסיעת רוכב האופנוע, המרחק שעבר, ומיקומו בתחילת נסיעת המערער.

ב.התביעה לא הביאה ראיות למספר טענות עובדתיות שנטענו על ידה כגון, שבהעדר כלי רכב חונים, שדה הראייה גדול יותר, למקום המדוייק ממנו נמדד שדה הראייה, ולכך שאילו היה המערער עוצר בקו שפת המדרכה, התאונה היתה נמנעת. בנוסף, לטענה לפיה לאחר שהמערער נכנס לכביש יכול היה לנהוג אחרת ולמנוע את התאונה, או שהיתה התרשלות במהלך נסיעתו. בנוסף, לא הוכח כי יציאתו של המערער מהמפעל בלי לבחון את הנעשה על המדרכה שבפניו, מסכנת את הולכי הרגל ומעידה על רשלנות.