עפ"ת 2662-07-15

ערעור על פסק דין (הכרעת דין וגזר דין) של בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אלון אופיר), בתת"ע 7376-10-04, לפיו הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה על תקנה 47(ה)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), ונידון לפסילה על תנאי בת חודשיים וקנס כספי. המערער זוכה מעבירה על תקנה 47(ד) לתקנות.

כתב האישום ייחס למערער את שתי העבירות הנ"ל, בכך בעת שנהג במשאית בכביש 90, מדרום לצפון, עקף משאית אחרת בדרך שאינה פנויה דיה כדי לאפשר עקיפה בטוחה, ויצאה לעקיפה כששדה הראייה שלו חסום או מוגבל.

לאחר שמיעת הראיות, זיכה בית המשפט קמא את המערער מעבירה של עקיפה בדרך שאינה פנויה, לאחר שלא הובאו בפניו ראיות להנחת דעתו, ביחס למרחק בין כלי הרכב המעורבים במסלול העקיפה.

בית המשפט קמא קיבל את גרסת עדי התביעה שנסעו ברכב המעורב, לפיה ראו את רכב המערער מגיע מולם, וירדו עם רכבם לשול הכביש כדי למנוע תאונה. עם זאת קבע כי:

"ללא תאור של מרחק הנשען על הערכה של העדים, אין דרך ממשית לדעת האם אכן ירידת הרכב לשול נבעה מסכנה או הפרעה שיש לה בסיס או אחיזה במציאות". (עמ' 4 להכרעת הדין).

בית המשפט קמא קבע, כי שוטר או מתנדב המבחין באירוע עקיפה מסוכן, חייב להיות בעל יכולת להעריך את המרחקים שבין הרכב העוקף לרכב שבא ממול, שכן רק נתון עובדתי זה יכול לבסס את ההרשעה. על כן זוכה המערער מעבירה בניגוד לתקנה 47(ד) לתקנות.

בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה של עקיפה כשהראות לקויה או שדה הראיה חסום או מוגבל, בניגוד לתקנה 47(ה)(1) לתקנות, לאחר שקבע כעובדה, שתוואי הדרך הוא כפי שטען עד התביעה, דהיינו, במקום העקיפה, יש עיקול היוצר מגבלת ראות. נקבע גם, כי המערער יצא לעקיפה של משאית ארוכה במיוחד, וכי יצא לעקיפה, רק לאחר שנהג המשאית הנעקפת סימן לו כי הוא יכול לצאת. דהיינו, החליט על היציאה לעקיפה על יסוד ראייתו של אדם אחר, ומכאן ששדה ראייתו היה מוגבל, וחייב אותו להיעזר במכוון.

נקבע, כי: "רק כאשר הדרך לפנים פנויה וללא מגבלת שדה ראייה לנוהג עצמו, רשאי הרוצה לצאת לעקיפה לבצע פעולה זו".

ב"כ המערער מלין על ההרשעה וטוען, כי בכל אימת שנהג מתכוון לצאת לעקיפה, שדה הראייה אינו פנוי, כי הרכב האחר מסתיר חלק ממנו. עוד נטען, כי בית המשפט קמא התעלם מהחלק בעדות המערער, לפיו, בדק גם באופן עצמאי ששדה הראייה פנוי. בנוסף, גם לגבי עבירה זו, לא נמסרה על ידי התביעה הערכת מרחק בין כלי הרכב השונים.

עוד נטען, כי עד התביעה שערך את הדו"ח, התכוון כשהוסיף עבירה זו, לכך שעיקול הכביש הוא שחסם את שדה הראייה, ולא כי מה שחסם את שדה הראייה של המערער, הוא המשאית שנסעה לפניו, כפי שקבע בית המשפט קמא בטעות.

ב"כ המערער טוען, כי מהראיות עולה, שעד התביעה היה במרכז העיקול, עת ראה את משאית המערער, טרם התחילה בעקיפה. מכאן, ששדה הראייה לא היה חסום לעד התביעה, ועל כן גם למערער. בנוסף, המערער ישב בתוך משאית גבוהה, ויכול היה לראות את כל הכביש לפניו. מה שהביא להרשעת המערער, היא טענת עדי התביעה לקיומו של עיקול, אולם מדובר בעיקול שלא היה בו כדי להסתיר את שדה הראייה.

ב"כ המערער הפנה גם לדברי המערער בחקירתו, עליהם הסתמך בית המשפט קמא לצורך הרשעה, וטען שהמערער גם אמר שראה בעצמו כי הדרך פנויה.