עפ"ת 25422-01-16

1. ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (השופט י' צימרמן) מיום 8.12.15 בתת"ע 7840-11-15 לפיו נדון המערער ל-10 חדשי פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה, הופעל עונש פסילת רשיון נהיגה בן חדשים לריצוי בחופף, וכן הושת קנס בסך 2,500 ₪ ופסילה על תנאי של רשיון הנהיגה למשך 4 חדשים. הערעור מופנה כנגד חומרת העונש ובאופן קונקרטי בעיקר – רכיב המאסר בפועל שבו.

2.רקע גזר הדין הינו הרשעתו של המערער בהעדרו בעבירת נהיגת רכב מנועי ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח, זאת בגין אירוע מיום 12.11.15, ולאחר שהוזמן לדיון כדין ולא התייצב.

3. תמצית טיעוני המערער היא כי לא התייצב בשל מחלתו. בעקבות פסק הדין הגיש ביום 30.12.15 בקשה לביטולו, אשר נדחתה בהחלטת בית המשפט קמא בשל אי צירוף אישור רפואי ובשל אי הודעה לפני הדיון או בסמוך לאחריו אודות מחלתו. בקשה נוספת שהוגשה ביום 10.1.16 נדחתה אף היא, תוך שביהמ"ש תמה מדוע לא צורפה התעודה הרפואית לבקשה המקורית ומדוע הוגשה הבקשה רק 3 שבועות לאחר הדיון. לטענת המערער לא ידע כי עליו לצרף אישור מחלה ובאי ביטול פסק הדין יגרם לו עיוות דין, הן בשל חומרתו היתרה של העונש החורג באופן קיצוני ממתחם הענישה אותו נמנע בית המשפט קמא מלציין, והן בהיותו נהג במקצועו והמפרנס את ביתו. המערער טוען, כי לומד הוא היום נהיגה לסוג הרכב בו נתפס נוהג, לימודים שהופסקו בשל הפסילה.

עובר לדיון הגיש המערער לתיק בית המשפט הודעה על תוספת טיעונים לערעור, שבה טען כי פסילת רשיון בת 10 חדשים חורגת קיצונית ממתחם הענישה בעבירה זו, תוך ששגה בית המשפט קמא משלא הגדיר מלכתחילה את מתחם הענישה ולא גזר את דינו של המערער בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין ומבלי לנמק את גזר דינו כאמור בסעיף 40 יד לחוק. גם העונש נגזר בלא שהתובע נימק באופן מפורט את עמדתו, תוך הפעלת הפסילה המותנית בלא צירוף פסק הדין המקורי שבו הושת העונש המותנה. בנסיבות אלה טען המערער כי פסק הדין של בית המשפט קמא בטל מעיקרא ולחלופין ביקש להתערב בעונש הפסילה שהושת ולהעמידו בהתאם למדיניות הענישה המקובלת, בין בערכאת הערעור ובין על דרך החזרתו לבית המשפט קמא לצורך שמיעת טיעונים בעניין.

4. המדינה עותרת לדחיית הערעור וסומכת טיעוניה על החלטות בית המשפט קמא מיום 4.1.16. תמצית נימוקיה היא כי אי התייצבות לדיון בשל מחלה אינה עילה מוצדקת, ואישור המחלה שצורף מלמד כי המחלה החלה קודם יום הדיון ועל כן היה יכול המערער להגיש בקשתו ולא עשה כן. עוד טוענת המדינה, כי בנסיבות העבירה ועברו של המערער שלחובתו רשומים 32 הרשעות קודמות, והעובדה כי הופעלה פסילה על תנאי בחופף, לא נגרם למערער עיוות דין.

5. נוכח השלמת טיעוני המערער שבמסגרתה עלו טענות נוספות באשר לתוקפו של פסק הדין ותוקפה של השלילה המותנית שהופעלה, נתבקשה ב"כ המשיבה להמציא לעיוני עותק פסק הדין וכן ניתנה אפשרות להשלמת טיעוני הצדדים קודם מתן פסק הדין.

ב"כ המשיבה הגישה ביום 23.6.16 עותק מגזר דינו של המערער בתיק שבו הוטל התנאי וכן השלמת טיעוניה כמתבקש. לא נתקבלה תוספת טיעון כלשהי מצד ב"כ המערער.

6. אחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה (לרבות בהודעה על הוספת טיעונים לערעור), ושמעתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי יסוד להתערבותי.

7. בהתאם לגזר הדין שניתן כנגד המערער בת"ד (ת"א) 3606-02-14 ביום 27.10.14, אכן היו תלויים ועומדים כנגדו שני חדשי פסילה על תנאי שתוקפם עד יום 27.10.2016, זאת על רקע הרשעתו באי ציות לתמרור ונהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים, בה נחבלה נהגת שנסעה מולו וכלי הרכב המעורבים ניזוקו.

גזר הדין אינו מפרט על אילו עבירות הוא חל, ולעניין זה חלות איפוא הוראות סעיף 36 (ג) לפקודת התעבורה נוסח חדש לפיהן מי שלחובתו פסילה על תנאי ובתוך תקופת התנאי עבר עבירה הקבועה בתוספת הראשונה או השניה לפקודה – יופעל התנאי העומד נגדו. העבירה בה הורשע המערער בתיק שלפני, מהווה חלק מהתוספת לפקודה ועל כן מפעילה את התנאי. כמו כן יש להפנות להוראות סעיף 38 לפקודה, לפיהן מי שהורשע בעבירה מהמפורטות בתוספת הראשונה, דינו בנוסף לכל עונש אחר, פסילת רשיון בפועל לתקופה שלא תפחת משלושה חדשים.

הנה כי כן, המדובר בפסילת מינימום בת 3 חדשים על עצם העבירה דנן, ולצידה הפעלת פסילה של חדשיים הנובעת מתנאי סטטוטורי.