עפ"ת 24249-03-16 כהן נ' מדינת ישראל

1.ערעור המערער על החלטה מיום 2.11.15 שניתנה בתיק פ"ל 1296-03-12 ע"י כב' השופטת כרמית פאר גינת בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: בית משפט קמא) ולפיה נדחתה בקשת המערער לחזור בו מהודאתו (להלן: ההחלטה או החלטת בית משפט קמא). מכוח הודאתו הנ"ל הורשע המערער ביום 11.5.15 ע"י בית משפט קמא בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1981 ובעבירה של נהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970. בית משפט קמא השית על המערער בגזר הדין מיום 31.1.16 עונש של מאסר על תנאי בן 6 חודשים לתקופה של 3 שנים, פסילה בפועל לתקופה של 6 חודשים, זאת החל מיום 15.3.16, פסילה על תנאי ל- 6 חודשים למשך 3 שנים וקנס כספי בסך 1500 ₪. המערער מבקש לבטל את החלטת בית משפט קמא, ובד בבד לבטל את פסק הדין הנ"ל ולהשיב את הדיון בפני בית משפט קמא לשלב עובר למתן תשובת המערער לכתב האישום, זאת על מנת לאפשר לו לטעון לחפותו.

כתב האישום

2.בעובדות כתב האישום, שהוגש בתיק הנ"ל בפני בית משפט קמא, נטען כי ביום 22.10.11, סמוך לשעה 01:50, נהג המערער ברכב פרטי מסוג טויוטה במפרץ חיפה, ברחוב חלוצי התעשייה ונעצר לביקורת על ידי שוטרים. נטען בכתב האישום כי המערער נהג, כאמור, בעודו פסול מלנהוג, לאחר שביום 11.4.11 נפסל בבית משפט השלום לתעבורה בעכו מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של חודש, זאת בתיק תת"ע 959-03-11. עוד נטען בכתב האישום, כי המערער הפקיד את רישיונו בתיק בית המשפט ביום 2.10.11 וכן נטען כי המערער נהג במועד בו נעצר, כאמור לעיל, ללא פוליסת ביטוח בת תוקף.

הבקשה לחזרה מהודאה והחלטת בית משפט קמא בבקשה

3.המערער טען בבקשתו לחזרה מהודאה כי בגזר הדין ,שניתן נגדו בתיק פ"ל 959-03-11 ביום 11.4.11 (להלן: התיק הקודם) לא צוין המועד לתחילת ריצוי עונש הפסילה שהוטל עליו, ולפיכך תקופת ריצוי הפסילה, בת השלושים ימים, צריכה להיחשב מיום גזר הדין. עוד נטען בבקשה כי ביום 22.10.11, עת שנתפס המערער נוהג, לא ידע האחרון כי הוא פסול מלנהוג מאחר שסבר, כאמור, כי תקופת הפסילה, הסתיימה זה מכבר. הוטעם בבקשה כי לא ניתן לייחס למערער את המחשבה הפלילית לצורך הרשעתו בעבירה של נהיגה בפסילה. עוד הוטעם בבקשה כי ביום 24.10.11 הגיש המערער בתיק הקודם בקשה לחישוב תקופת הפסילה ובית משפט השלום בעכו (כב' השופט אבישי קאופמן), בהחלטתו מיום 4.10.11, קבע כי תקופת הפסילה תחושב מיום 2.10.11. המערער טען בבקשתו כי החלטתו הנ"ל של בית המשפט לתעבורה בעכו היא זו שיוצרת לכאורה מצב משפטי של נהיגה בזמן פסילה והיא הבסיס להגשת כתב האישום נגד המערער, זאת מאחר שההחלטה קבעה את תקופת ריצוי הפסילה בדיעבד.

4.בהחלטת בית משפט קמא מיום 2.11.15 שניתנה כאמור בבקשה הנ"ל הוטעם כי על פי הנטען בבקשת המערער, ידע האחרון ביום 29.8.11 על דבר פסילתו מלנהוג, שאז הגיש בקשה בתיק הקודם לבטל את פסק הדין והיא נדחתה בו ביום ע"י כב' השופט קאופמן, שהורה למערער להפקיד רישיונו או להמציא אישור על מצב רישיונו ואסר עליו לנהוג עד תום תקופת הפסילה. עוד צוין בהחלטה, כי המערער בבקשתו אישר כי מכוח ההחלטה מיום 29.8.11 ידע, כי עליו להפקיד רישיונו. כן צוין בהחלטה כי מבקשת המערער עולה, כי ביום 2.10.11 הגיש לבית המשפט בתיק הקודם מסמך ממשרד הרישוי בדבר מצב רישיונו, ולפיו רישיון הנהיגה שלו חודש עד ליום 29.6.19. המערער טען בבקשתו כי עד ליום 22.10.11 לא קיבל לידיו החלטה שיפוטית בדבר המסמך הנ"ל שהגיש. בית משפט קמא ציין בהחלטה, כי בניגוד לטענה הנ"ל, מגלה עיון במסמכים שצירף המערער לבקשתו כי כבר ביום שהגיש המערער את המסמך, היינו ביום 2.10.11, ניתנה החלטה בתיק הקודם המורה למערער להבהיר מדוע אינו מפקיד את רישיונו במזכירות לריצוי הפסילה אשר הוטלה עליו. לפיכך, קבע בית משפט קמא בהחלטה בנקודה זו, כי במועד בו נתפס המערער נוהג, ביום 22.10.11, היה המערער מודע לקיומו של גזר הדין בתיק הקודם וכן ידע כי הוא פסול מלנהוג וכי עליו להפקיד את רישיונו, ובכל זאת עלה על ההגה בלי שהפקיד את רישיונו ו/או תצהיר בדבר העדר רישיון נהיגה.

5.בית משפט קמא קבע בהחלטה כי טענתו של המערער, כי החלטת בית המשפט מיום 24.10.11, שניתנה בתיק הקודם, היא זו שיצרה מצב משפטי של נהיגה בזמן פסילה, אינה ברורה. הובהר כי למערער יוחסה עבירה של נהיגה בזמן פסילה בתיק שבפנינו מאחר שלא הפקיד את רישיונו בתיק הקודם ולא כפועל יוצא של החלטת בית המשפט בתיק הקודם שחישבה את תקופת הפסילה בדיעבד.

6. עוד הוטעם בהחלטה, כי המערער היה מיוצג ע"י עורך דין לאורך כל ניהולו של התיק, וכי ביום 11.5.15 הודה המערער בעובדות כתב האישום, לאחר שכתב האישום הוקרא לו באמצעות סנגורו ונקבע מועד לטיעונים לעונש ליום 13.7.15. בית משפט קמא ציין בהחלטה, כי אם סבר המערער באמת ובתמים כי אינו חפץ להודות בעובדות, לא היה ממתין ומבקש לחזור בו מהודאתו בשלב בו אמורים הצדדים לטעון לעניין העונש, ובפרט כשהמערער היה מיוצג על ידי עורך דין מתחילתו של ההליך. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי לרשות המערער עמדו שלוש שנים מפתיחת התיק לצורך התייעצות עם עורך דינו ובחירת הדרך הראויה להתנהלות בתיק זה.

7.לפיכך, נדחתה הבקשה לחזרה מהודאה, תוך קביעת בית משפט קמא בהחלטה, כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות המאפשרות למערער לחזור בו מהודאתו, שכן לא נפל פגם כלשהו באופן בו נמסרה הודאתו של המערער ואין בטענות המערער כדי לאפשר לו לחזור מהודאתו.