עפ"ת 24027-10-14 פוצ'קוב נ' מדינת ישראל

השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט ג' קרזבום, ס. נשיא), אשר ניתן בת"ד 1606-02-12, במסגרתו הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") וסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). המערער נדון למאסר בפועל למשך 6 חודשים, לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 7 חודשים למשך שלוש שנים, פסילת רישיון הנהיגה למשך 5 שנים בניכוי הפסילה המנהלית, פסילת רישיון הנהיגה על תנאי לתקופה של 24 חודשים למשך שלוש שנים וכן פיצוי למשפחת המנוח. הערעור מופנה הן נגד הרשעת המערער בדין והן נגד חומרת העונש שהוטל עליו.

כתב האישום:

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 8.9.09 בשעה 06.40 או בסמוך לכך נהג המערער ברכבו מסוג פולקסווגן בשדרות ירושלים בקרית ים מכיוון כללי דרום לכיוון כללי צפון במהירות . הכביש הינו כביש עירוני, חד סטרי, בעל שלושה נתיבים, כאשר הנתיב הימני ביותר, כיוון נסיעת המערער, משמש מפרץ לחנית רכבים. בין הנתיבים מפריד קו הפרדה מקווקו. המהירות המותרת היא . בכיוון נסיעת המערער ניתן לראות הולך רגל חוצה מצד ימין לשמאל, ממרחק של ויותר. בהגיעו סמוך לבית מס' 98 בכביש נסע המערער בנתיב השמאלי ובאותה עת החל אסף קפרי ז"ל, יליד 1931 (להלן: "המנוח"), לחצות את הכביש בריצה מימין לשמאל, כיוון נסיעת המערער. המערער שיכול היה להבחין במנוח עת החל לחצות את הכביש המשיך בנסיעה במהירות האמורה ורק בהגיעו סמוך אל המנוח החל לבלום את רכבו ופגע בו עם דופן קדמית ימנית של הרכב לאחר שהמנוח הספיק לחצות מרוחב הכביש. כתוצאה מהתאונה נגרמו למנוח חבלות קהות בחזה בדרגת חומרה קשה מאוד. המנוח הובהל לבית החולים, שם אושפז עד שנפטר ביום 26.9.09 כתוצאה מהחבלות שנגרמו לו בתאונה.

נטען כי התאונה ומותו של המנוח נגרמו כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של המערער, שלא הבחין במנוח למרות שיכול היה להבחין בו מבעוד מועד, לא בלם ולא האט מהירותו מיד כשיכול היה להבחין במנוח, לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת להימנע מפגיעה במנוח ולא אפשר לו להשלים את החצייה בבטחה.

הכרעת הדין של בימ"ש קמא:

המערער כפר בעובדות כתב האישום ולאחר שמיעת ראיות הצדדים ניתנה ביום 22.12.13 הכרעת הדין בה הורשע המערער בעבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית.

באשר לסיבת מותו של המנוח קבע בימ"ש קמא כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה. נקבע כי מהמסמכים הרפואיים, אשר הוגשו בהסכמה וללא חקירת הרופאים החתומים עליהם, עולה שסיבת המוות המיידית של המנוח הייתה דום לב ונזק אנוקסי למוח, אשר נגרמו מתאונת דרכים וטראומה חריפה. נקבע כי ההגנה גם לא חלקה על הקביעות בתעודת הפטירה לפיהן תאונת הדרכים הביאה לסיבת המוות המיידית. בימ"ש קמא קבע כי די באלו כדי ללמד מעבר לכל ספק סביר כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה.

עוד צוין כי עובר לתאונה המנוח לא היה נתון במצוקה רפואית, היה פעיל מאוד ורגעים ספורים לפני התרחשותה היה במצב של ריצה. מרגע התאונה ועד למותו היה המנוח מאושפז ומצבו התדרדר עד למותו בבית החולים. בנסיבות אלו, נקבע כי המסקנה ההגיונית היחידה היא כי התאונה הביאה למותו של המנוח. בימ"ש קמא קבע כי למרות שהמנוח לא היה אדם בריא וסבל ממחלת לב איסכמית, עבר צינטור כלילי, השתלת תומכנים, סבל מיתר לחץ דם וסכרת, עד לרגע התאונה תפקד באופן עצמאי ותקין. על כן, נקבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה.

בכל הנוגע למהירות נסיעת רכב המערער קבע בימ"ש קמא כי מהירות רכב המערער בטרם החל לבלום הייתה . נקבע כי מהראיות שהוצגו בפני בימ"ש קמא עולה כי המנוח נפגע תחילה מהחזית הקדמית הימנית של רכב המערער ולא מדופן ימין של הרכב ולאחר מכן עף על השמשה ונפל הצידה. בימ"ש קמא ציין כי עד הראייה, מר דיטון, הבהיר בחקירתו הנגדית כי הרכב פגע במנוח עם החזית, בפינה הימנית של הרכב וכי חלק הגוף של המנוח שפגע בשמשה היה הכתף או הראש של המנוח. נקבע כי עדותו של מר דיטון לא נסתרה ועשתה רושם אמין וכי עדותו לפיה המנוח "עף" לשמשה מתיישבת עם הנזק הכבד שנגרם לשמשה כפי שניתן ללמוד מהתמונות. נקבע כי גם המערער מסר במשטרה כי רכבו פגע עם חלק קדמי ימני בהולך הרגל. בימ"ש קמא ציין גם כי בתעודת חדר המיון אשר הוגשה בהסכמה נרשם כי "שבר עם ראשו שמשה" והצדדים לא חלקו על עובדה זו. נקבע כי שבירת שמשה קדמית עם ראשו של הולך רגל מתיישבת עם פגיעה חזיתית ונפילה על השמשה הקדמית. בימ"ש קמא קבע עוד כי בהתאם לעדות הבוחנים מהירות הרכב על פי הנזק לשמשה צריכה לנוע בין 40 – ל-, תלוי בגובה הנזק, וההגנה לא חלקה על נתון זה. בימ"ש קמא קבע כי מהתמונות שצולמו ניתן ללמוד כי מרכז הנזק ממוקם מבחינת הגובה פחות או יותר באמצע השמשה ובהתאם יש לקבוע מהירות של . בימ"ש קמא ציין כי ההגנה עצמה טענה במסגרת סיכומיה למהירות של , אך אין לקבוע מהירות כזו כעתירת הסנגור מהטעם שהנזק מצוי במרכז השמשה ולא בחלקה העליון ומאחר שקביעת מהירות של גבוהה באופן משמעותי מגרסת המערער ועד הראייה. לכן נקבע כי מהירות רכב המערער בזמן הפגיעה במנוח הייתה .

באשר למהירותו של המנוח בימ"ש קמא ציין כי הצדדים מסכימים כי יש להיעזר בסעיף 8 לחוזר המשטרתי המרכז את נתוני מהירות הולכי הרגל בהתאם לגילאים השונים ולאופן החצייה. בימ"ש קמא ציין כי הצדדים אף הסכימו כי הולך הרגל חצה את הכביש בריצה שוטפת והדבר אף עלה מעדותו של עד הראייה, מר דיטון. צוין כי עד הראייה לא העיד כי הולך הרגל הגביר את מהירות ריצתו וגם מומחה ההגנה לא סבר כי מדובר ב"ריצה תחרותית" ושיחזר את התאונה לפי מהירות של לשנייה. נקבע כי בנסיבות אלו אין מקום לעשות שימוש בנתונים המתייחסים לריצה תחרותית, כפי שביקש לטעון הסנגור בסיכומיו. בימ"ש קמא קבע כי מתחם המהירויות המתאים למקרה זה הוא זה שמופיע בסעיף 8.ז. לחוזר המשטרתי אשר קובע כי בריצה שוטפת טווח המהירויות לקשישים מעל גיל 70 נע בין 1.8 – 2.5 מטר לשניה (להלן: מ/ש). בימ"ש קמא ציין כי בתוך אותו מתחם של "ריצה שוטפת" קבע הבוחן המשטרתי מר חיים עוז כי יש לייחס למנוח מהירות של 2 מ/ש לאור העובדה שהמנוח היה בן 79 שנים. קצין הבוחנים פקד אייל ינאי סבר כי ראוי היה לקבוע מהירות של 2.15 מ/ש הממוקמת במרכז המתחם. מנגד, מומחה ההגנה סבר כי יש לקבוע מהירות על פי הגבול העליון במתחם (2.5 מ/ש) מהטעם שמדובר בהולך רגל בריא ובהעדר סיבה אחרת יש לקבוע את המהירות המיטיבה עם הנאשם/המערער.