עפ"ת 2313-02-15 עטאונה נ' מדינת ישראל

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כבוד השופט נ' מהנא), בפ"ל 4976-04-13, מיום 25.11.14, בגדרו הורשע המערער בעבירות של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ב(א)(3), 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), ותקנה 169א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); רשלנות, עבירה על תקנה 62(2) לתקנות התעבורה; נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף, עבירה לפי סעיף 10א לפקודת התעבורה; ונסיעה על השול, עבירה על תקנה 33(א) לתקנות התעבורה.

בגזר הדין, שניתן ביום 2.9.14, הושתו על המערער העונשים הבאים: מאסר למשך 45 ימים בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים, פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 36 חודשים, פסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים ותשלום קנס כספי בסך 1,000 ₪.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין, ולחלופין - כנגד גזר הדין.

רקע

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 3.1.13, סמוך לשעה 16:56, נהג המערער אוטובוס זעיר פרטי (להלן: "האוטובוס") ברשלנות, עת נסע על שול ימין ועקף טור של רכבים. עוד נטען, כי המערער נהג אותה עת ברכב כאשר רישיון הנהיגה שלו אינו בתוקף ובהיותו שיכור, בכך שבבדיקת שכרות שבוצעה לו נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף היה 490 מיקרו גרם.

גדר המחלוקת נסב סביב השאלה מי נהג באוטובוס. לטענת ב"כ המשיבה, המערער התחלף עם נוסע באוטובוס סמוך לפני שנעצר בהוראת השוטרים. מנגד, טען המערער כי חברו (להלן: "החבר" ו/או "העד" ו/או "קרוב משפחה") הוא זה שנהג באוטובוס מתחילת הנסיעה. בהכרעת הדין מיום 15.6.14 נקבע, כי אין מחלוקת שבשעת עצירת האוטובוס החבר הוא זה שישב במושב הנהג ואילו המערער ישב במושב הראשון של האוטובוס מצד ימין, וכי אף החבר היה פסול לנהיגה באותו מועד. בנוסף נקבע, כי עדות השוטר, אשר הבחין בחילופי המקומות על ידי המערער והחבר, אמינה ואינה מוטלת בספק מאחר שהייתה עקבית ורציפה, מה גם שלא הוצג כל נימוק שיש בו לבסס הנחה כי השוטר טעה או לא דיבר אמת, ולכן בית משפט קמא ביסס עליה קביעות עובדתיות איתנות. עוד צוין, כי הוכח מעל לכל ספק סביר כי המערער הוא זה שנהג באוטובוס. לא זו אף זו, עדות החבר, שכביכול נהג באוטובוס במקום המערער, הייתה אמורה להיות עדות חיונית למערער, אולם הלה כלל לא הזמינו להעיד מטעמו. רק בסיום פרשת ההוכחות ביקש ב"כ המערער לאפשר לו מועד נוסף להבאת אותו עד, אלא שבקשה זו נדחתה הואיל והובהר לסניגור מבעוד מועד, כי כל העדים יישמעו במועד שנקבע לכך. לבסוף צוין, כי הגם שהמערער לא הודה בשכרות, אלא התמקד בניהול הגנתו לעניין הנהיגה, הוא לא הצליח לעורר ספק כלשהו ביחס לעובדה שהיה שיכור.

טענות הצדדים

לטענת ב"כ המערער, המערער לא ביצע את העבירות מושא כתב האישום והגנתו נפגמה מאחר שהעד המרכזי, שלטענת המערער נהג ברכב וביצע את העבירות, לא זומן על ידו למתן עדות, כך שנגרם למערער עיוות דין "עצום וכבד" (ס' 6-5 להודעת הערעור). ב"כ המערער טען, כי שגה בית משפט קמא משדחה את הבקשה לקיים מועד הוכחות נוסף לצורך שמיעת עד, אשר עדותו חיונית. בדיעבד, התברר למערער כי העד היה עצור או במאסר ולכן נבצר ממנו להגיע להעיד בבית המשפט. בנוסף נטען, כי בית משפט קמא שגה עת התעלם מטענת השוטר, לפיה ראה שהנהג היה בעל מבנה גוף קטן, שכן המערער הינו בעל מבנה גוף גדול מאוד. לחלופין טען, כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה בעונש שהשית על המערער, לא נתן דעתו למצבו האישי, חברתי, תעסוקתי וכן לעברו התעבורתי. בנוסף נטען, כי בית משפט קמא הפלה את המערער לרעה, מאחר שבמקרים יותר חמורים הוטלו עונשים קלים יותר.

בדיון שהתקיים לפניי ביום 18.3.15 טען ב"כ המערער, כי הכרעת הדין של בית משפט קמא התבססה על עדות ישירה אחת בלבד, ושב וטען כי נבצר מהמערער לזמן את העד למתן עדות, מאחר שהאחרון שהה במעצר. לטענתו, העד הודה בפני חוקרי המשטרה שהוא נהג באוטובוס ולכן לא נהיר לו מה מקור ההתעקשות לייחס את העבירות דווקא למערער. עוד נטען, כי התיאור שמסר השוטר בעדותו אינו מתאים למבנה גופו של המערער. בסיום הדיון, ובעקבות הערות בית המשפט, ביקש ב"כ המערער לדחות הדיון כדי לברר האם העד אכן היה במעצר במועד דיון ההוכחות שהתקיים בבית משפט קמא.

אף כי ב"כ המשיבה טען כי העד לא היה במעצר במועד הדיון בבית משפט קמא, עתר ב"כ המערער לאפשר לו לבדוק זאת בצורה יסודית ולהמציא אסמכתא רשמית המעידה על מועד מעצרו של העד. בית המשפט נעתר לבקשה.