עפ"ת 17401-06-15 טויל נ' מדינת ישראל

1.מדובר בערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה שניתנה מפי כב' השופט ש' בנג'ו ביום 28.5.15, לפיה נדחתה בקשת המערער לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהעדר.

2.להלן תמצית העובדות הדרושות:

2.1ביום 23.12.14 קיבל המערער לידיו דו"ח בגין אי ציות לתמרור עצור המוצב בדרך בכיוון נסיעתו, בכך שלא עצר את רכבו לפני קו עצירה, בניגוד לתקנה 22(א) ו-64(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

2.2המערער הגיש בקשה להישפט ובעקבות כך הוזמן להתייצב בבית המשפט ביום 20.4.15. אלא שבמועד הדיון לא התייצב המערער ולכן נדון שלא בנוכחותו והוטל עליו קנס בסך 250 ₪.

2.3המערער הגיש בקשה לביטול גזר הדין בטענה כי לא קיבל לידיו זימון לישיבה בפני בית המשפט.

3.בהחלטתו נשוא הערעור שבפניי קבע בית משפט קמא כי לא קיימת הצדקה להיעדרות המערער מהדיון בעניינו. סברתו של המערער כי התיק נדחה אין בה טעם ממשי המצדיק ביטול פסק הדין. נאמר כי המערער זומן כדין ואם סבר סברה מוטעית או שגה לגבי מועד הדיון, הרי שאין בכך כדי להוות עילה לביטול פסק הדין. עוד הוסיף בית משפט קמא כי המערער לא התייחס לסיכויי הגנתו ולא הראה כי אילו נוהל ההליך, תוצאתו היתה שונה. משכך, הרי שלא מתקיים גם חשש לעיוות דין. לאור זאת, דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול פסק הדין. מכאן הערעור שבפניי.

4.דין הערעור להידחות.

המסגרת הנורמטיבית של הדיון מעוגנת בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, המקים שתי עילות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם – האחת, מקום שבית משפט נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של הנאשם לדיון והאחרת קמה מקום שביטול פסק הדין דרוש כדי למנוע עיוות דין.

5.המערער לא הצביע על כל סיבה שיש בה כדי להצדיק אי התייצבותו לדיון שנקבע בעניינו. סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי נאשם שהוזמן ולא התייצב לבית המשפט, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום אלא אם התייצב סנגור מטעמו. תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד-1974 קובעת חזקת מסירה לפיה רואים את ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה.