עפ"ת 15326-04-14 אבו עראר נ' מדינת ישראל

הערעור

1.זהו ערעור על הכרעת הדין מיום 5.3.2014 וגזר הדין מיום 20.3.2014 בתיק תת"ע 6559-07-13 של בית משפט השלום לתעבורה באשקלון.

המערער הורשע לאחר ניהול הליך ההוכחות בעבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה [נוסח חדש], בכך שבתאריך 27.5.2013 נהג במהירות של 141 קמ"ש, במקום בו המהירות המקסימאלית המותרת היתה 90 קמ"ש, כאשר מהירות נסיעתו של העורר נמדדה באמצעות מכשיר ממל"ז.

בגזר הדין הוטל על המערער עונש הכולל 8 חודשי פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה (בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית), 6 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים, קנס בסך 4,000 ₪ ומאסר מותנה של 4 חודשים למשך 3 שנים.

טענות המערער

2.ביחס להכרעת הדין נטען כי ביהמ"ש קמא טעה משהרשיע את המערער לאחר העדת מפעיל הממל"ז ומומחה אשר הוגשה חוות דעתו לגבי מכשיר הממל"ז (ת/4), ונטען כי ביהמ"ש קמא לא התייחס כלל לחוות הדעת של המומחה מטעם המאשימה - ת/4.

עוד נטען כי על אף קביעותיו של ביהמ"ש קמא לענין מהימנות, לא התאים הוא את המסכת העובדתית אשר הוצגה לפניו באספקלריה של הלכות בראונשטיין, לוי ועטייה ודריזין [ע"פ 5345/90 בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פד"י מו(4) 40; ע"פ 4682/01 ו – 2216/01 גבריאל לוי ומשה עטייה נ' מדינת ישראל (פד' נח (1) 304, ורע"פ 7093/10 מדינת ישראל נ' דריזין (1.7.2012).

נטען כי טעה ביהמ"ש קמא משקבע כי עדות המערער אינה אמינה ומטרתה להרחיקו מביצוע העבירה.

עוד נטען כי "טעה ביהמ"ש הנכבד קמא בהרשיעו את המערער תוך העתקת טופס ההפעלה של הממל"ז שהוכן מראש במשטרה". כך כלשון הודעת הערעור בסעיף 5.