עפ"ת 13386-08-14 עמאש נ' מדינת ישראל

מבוא

המערערת בערעור בפני, גב' אשגן עמאש (להלן – המערערת) מבקשת כי אורה על ביטולו של פסק הדין שניתן ביום 18.6.14 על ידי בית המשפט לתעבורה בחדרה (כב' השופטת ר' פרסון בת"ד 2534-10-10), כך שהדיון יוחזר לבית משפט קמא לשלב שמיעת הראיות. לחילופין, מבקשת המערערת כי אורה על ביטול עונש הפסילה של 4 חודשים בפועל שנגזר בגזר הדין ולחילופי חילופין כי אורה על קיצור תקופת הפסילה בפועל.

בתמצית יאמר, כי המערערת הורשעה בבית משפט קמא, על פי הודאתה, בעובדות כתב אישום, בעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חצייה בבטחה (עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה), נהיגה בקלות ראש (עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה), נהיגה בדרך הגורמת נזק בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה גרימת חבלה של ממש (עבירה על סעיף 38(3) לפקודת התעבורה) (להלן – כתב האישום). על המערערת נגזרו, כאמור, 4 חודשי פסילה בפועל. כמו כן, נגזר על המערערת קנס בסך 1,500 ₪ וכן פסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים.

טענתה המרכזית של המערערת בערעור שבפני היא, כי הצדדים הגיעו להבנה והסכמה לפיה המערערת תחזור בה מכפירתה ובית המשפט יפעיל את שיקול דעתו ויימנע, בנסיבות המקרה הנדון, מהטלת פסילה בפועל. זאת, הן בשל חלוף הזמן ממועד אירוע התאונה (בשנת 2009), והן בשל פטירתו של הולך הרגל שנפגע בתאונה (פטירה שלא בגין התאונה) והעדר יכולת של התביעה להעידו.

מכאן הערעור שלפני, במסגרתו עתירתה המרכזית של המערערת הינה, כאמור, להתיר לה לחזור בה מהודאתה, ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא.

השאלה הנשאלת בערעור זה היא, האם בכלל זכאית המערערת לחזור בה מהודיתה, מקום בו ציפייתה כי בית המשפט יתחשב ב"הבנות" כלשהן בין הצדדים – לא התממשה?

יתר על כן, שאלה ראשונית ומקדמית להכרעה בערעור זה היא, האם יש מקום בכלל לקבל את טענת המערערת בדבר קיומן של הבנות והסכמות בינה לבין התביעה לפיהן יבקשו כי בית המשפט יימנע מהטלת עונש של פסילה בפועל, מקום בו פרוטוקול הדיון בפני בית משפט קמא כלל אינו משקף קיומן של הבנות או הסכמות לכאוריות שכאלו, אלא להיפך, מהפרוטוקול עולה תמונה שונה.

עובדות המקרה וההליך בבית משפט קמא:

1.ביום 10.10.2010 הוגש כתב האישום נגד המערערת. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 25.5.2009, בעודה נוהגת ברכב בשדרות הנשיא בעיר אור עקיבא, פגעה המערערת בהולך רגל, יליד שנת 1947, בעת שחצה את הכביש במעבר חצייה, כאשר הוא דוחף עגלה ובה תינוקת. המערערת לא הבחינה בזמן בהולך הרגל ובתינוקת, וכתוצאה מכך היא פגעה בהם, כאשר להולך הרגל, נגרמה חבלה של ממש - שבר בצוואר הירך, אשר הובילו לטיפול רפואי ואשפוז.