עפ"ת 10126-04-16 נוה נ' מדינת ישראל

ערעור על פסק הדין ולמעשה על הכרעת הדין של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה (כב' השופטת מ' כהן) מיום 16.2.16 (תת"ע 2240-02-16) שבו הורשע המערער, בהעדרו, בעבירה של אי ציות לתמרור "עצור", ונדון לפסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חודש, על תנאי שלא יעבור את העבירה שבה הורשע או עבירה אחרת המפורטת בתוספת הראשונה או התוספת השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961. כן הוטל על המערער עונש של קנס בסכום של 500 ₪.

למערער נמסרה הודעת קנס שעל פיה בתאריך 22.3.15 עבר עבירה של אי ציות לתמרור "עצור" בזמן נהיגה בכביש 443. המערער הודיע על רצונו להישפט ונקבע מועד למשפט ליום 14.2.16. דא עקא, המערער בחר שלא להתייצב למשפט. בית משפט קמא מצא כי נמסרה למערער הזמנה למשפט וכיון שלא התייצב ראה בכך משום הודאה בעובדות כתב האישום והרשיע אותו. לאחר מכן טען ב"כ המשיבה כי למערער, הנוהג מאז שנת 1992, 16 הרשעות וביקש לגזור עליו פסילה על תנאי וקנס. בית המשפט גזר את דינו של המערער כמפורט לעיל.

בכתב הערעור, ב"הרצאת דברים" הנספחת לכתב הערעור (הנחזית להיות עבודה סמינריונית) ובטענותיו לפניי טען המערער כל טענה אפשרית, ולשיטתו הביא אסמכתאות שונות לטענותיו. בקצרה ייאמר כי המערער מבקש לבטל את הכרעת הדין מטעמים אחדים ואביא את העיקרים שבהם:

• למערער לא נמסר זימון למשפט.

   

• בית המשפט לא היה רשאי להרשיעו כיוון שלא ציין ש"הוא "סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם" (ס' 240(א)(3) בחוק סדר הדין הפלילי.

• האפשרות לדון אדם שלא בפניו, אפילו ויתר על זכותו להתייצב ולהגן על עצמו, פוגעת בערכים המוגנים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והיה מקום לדרוש מהמשיבה להביא ראיות למעשה העבירה הנטען.

   

  המשיבה דוחה את טענות המערער. לטענתה קיים אישור מסירה הנושא אף את חתימת המערער מיום 9.11.15, ואילו בטענותיו האחרות אין ממש.

   

  לא מצאתי ממש בטענות המערער.