עפ"ג 51692-05-15 הררי נ' מדינת ישראל

1.המערער הורשע על סמך הודייתו בכתב אישום האוחז שני אישומים. על פי האמור באישום הראשון: בתאריך 9.5.14 אמור היה המערער לאסוף את ילדיו מביתה של גרושתו אשר בינתיים נישאה מחדש והיתה בהיריון (להלן: "המתלוננת"). בעודו ממתין מתחת לבנין כדי לאסוף את הילדים, צעק המערער למתלוננת ואיים עליה, בין היתר אמר המערע ר למתלוננת, שכדאי לה להוריד את הילדים, אם לא תעשה כך הוא ישרוף אותה, את ביתה ואת כל מי שנמצא בפנים. ושמא לא הבינה המתלוננת מה בדיוק נאמר לה, הוסיף המערער והבהיר: "באמת לא כדאי לך לרדת, למה אני אדביק לך סטירה ולא מענין אותי שאת בהיריון". המתלוננת נבהלה עד כדי הזעקת משטרה. ניתן היה לצפות שבואם של השוטרים ירגיע את המערער. בפועל המערער המשיך בהתנהגותו ובדברים המאיימים גם בנוכחותם. המערער אמר לשוטר: "לך תביא לי את הילדים, אם לא אני אשבור לה את האוטו, אני אשב עליה מאסר". כל אלה איומים שמפורשים מהם קשה להעלות על הדעת.

סעיף 10 לעובדות האישום הראשון מפרט מועדים נוספים שבהם איים המערער על המתלוננת והפעם באמצעות מסרונים ששלח למכשיר הטלפון הנייד שלה. המסרונים כוללים אמירות כגון: "כבר הבנת שאין לי גבולות בקשר אלייך. אם אני מגיע והם לא מוכנים זה הסוף שלך. אני שובר לבעלך את הרגליים. חבל על הפנים שלך. אני בדרך לפרק אותך לגורמים". כל מילה מדברת בעד עצמה ואינה טעונה פרשנות.

באישום השני מדובר באירוע שהתרחש מספר שנים קודם לכן, בשנת 2011, הפעם מדובר באלימות פיזית. על-פי עובדות המערער דחף את המתלוננת בשעה שזו האחרונה שהיתה בדירת אחותה והוציא אותה מן הדירה לחדר המדרגות. בגין מעשה זה הורשע המערער בעבירה של תקיפה, תקיפת בן זוג עבירה לפי סעיף 382ב(1) לחוק העונשין.

2.כאמור בבית משפט קמא הודה המערער ונשלח לקבלת תסקיר שירות המבחן. התסקיר מונח בדיעבד בפנינו ונתייחס אליו בהמשך. המערער טען בבית המשפט כי הוא עסק תקופה מסוימת בעיסוק של בטחון ושימש כמאבטח. לטענתו, הוא רוצה לשוב ולעסוק בתחום זה, לרבות האפשרות להיות שוטר. ההרשעה תחסום בפניו את הדרך לעיסוק בתחום הבטחון.

3.בית משפט קמא (כב' השופט ש' מלמד) לא קיבל את העתירה לסיים את ההליך ללא הרשעה. אליבא דבית המשפט, לא הוכח אף אחד מהרכיבים הרלוונטיים. העבירה שמדובר בה היא עבירה חמורה, לעומת זאת הנזק שייגרם למערער איננו משמעותי. המערער עוסק בתחום אחר היום, תחום הצעצועים. עיסוקו הנוכחי לא ייפגע שעל כן אין מקום לסיום ההליך באי הרשעה. המערער הורשע אפוא והוטלו עליו העונשים הבאים: מאסר על תנאי של 3 חודשים וכן חויב המערער לחתום על התחייבות כספית בסך 1,000 ₪.

הערעור שבפנינו נסוב על החלטתו של בית המשפט לסיים את ההליך בהרשעה.

4.לטענת הסנגורית, האירועים נושא כתב האישום אינם מאפיינים את המערער ואינם משקפים את אורח חייו. הסכסוך בינו לבין המתלוננת נפתר, המתלוננת מצויה כאן באולם ואף היא שותפה לבקשה לסיים את ההליך בלי הרשעה. יש לראות את כל המכלול כמעידה חד פעמית הגם שמדובר בתאריכים שונים. הסנגורית מפנה לאמור בתסקיר שירות המבחן שבו דברים חיוביים על המערער.

באשר לרכיב השני, קרי הנזק הקונקרטי שייגרם לו, העיסוק בתחום הבטחון הוא מרכיב מרכזי אצל המערער והוא שואף לחזור ולהשתלב בתחום זה. עיסוקו הנוכחי בצעצועים הוא רק משום שכרגע איננו יכול לעסוק בתחום הבטחון. לא זו בלבד אלא שאף עיסוקו בתחום הצעצועים ייפגע כתוצאה מההרשעה. המערער חפץ לשווק צעצועים במגזר הערבי ולשם כך עליו להגיע לישובים ערביים, המערער חושש להגיע כאשר הוא איננו רשאי, וממילא אינו נושא נשק. גם מטעם זה ההרשעה פוגעת בו שהרי ההרשעה היא שעומדת לו לרועץ בדרך לקבלת רישיון להחזקת נשק.

המדינה מפנה לנימוקים שהפנה בית משפט קמא והעתירה היא לא להתערב בהחלטה באשר לדרך ההליך.

5.שקלנו את טיעוני המערער ונראה לנו כי צדק בית משפט קמא כאשר סבר שלא זהו המקרה לסיום הליך באי הרשעה. חרף אין ספור הפעמים שהדברים נאמרו, נראה שאין מנוס מחזרה פעם נוספת על מושכל היסוד ולפיו, עבירה שבוצעה הרשעה בצדה. סיום הליך באי הרשעה שמור למקרים חריגים ובודדים, זו אינה דרך המלך.