עפ"ג 50813-01-15 מאגד האדיה נ' מדינת ישראל

לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מינטקביץ) בת"פ 62088-06-13, מיום 10.12.14, לפיו נידון המערער ל-14 חודשי מאסר בפועל, לתשלום קנס בסך 40,000 ₪ או שישה חודשי מאסר תמורתו, וכן למאסר על תנאי. הרשעת המערער ניתנה על יסוד הודאתו בעבירה של פעולה במטרה להביא לכך שאדם אחר יתחמק או ישתמט מתשלום מס – לפי סעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן – חוק מס ערך מוסף). הודאתו של המערער בבית-משפט קמא ניתנה במסגרת הסדר טיעון, לפיו הוגש נגדו כתב-אישום מתוקן. על-פי ההסדר, הסכימו הצדדים כי המשיבה תבקש מבית-המשפט להטיל על המערער 18 חודשי מאסר בפועל, ואילו הסניגוריה לא תהיה מוגבלת בטיעוניה לעניין העונש.

2.על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה, המערער היה עובד שכיר בחברת "יואב ארד בע"מ" (להלן – החברה). במסגרת תפקידו היה המערער אחראי על שכירת שירותים מקבלני משנה, והיה איש אמונו של מנהל החברה, מר יואב קליינמן. במהלך השנים 2012-2009 קיבל המערער מקבלני משנה שונים 60 חשבוניות מס פיקטיביות, בסכום כולל של כ-19.5 מיליון ₪, זאת מבלי שבוצו בעניינן עִסקאות כלשהן. הוא עשה זאת כדי לסייע לחברה ולקליינמן להתחמק מתשלום מס, ואף קיבל עבור מעשיו תמורה כספית כלשהי בסכום שלא צוין בכתב-האישום. קליינמן והחברה השתמשו בחשבוניות הפיקטיביות שאותן קיבלו מהמערער; וניכו באמצעותן, שלא כדין, מס תשומות שבו היו חייבים, למרות שלא ביצעו את העסקאות אשר תועדו בכזב בחשבוניות. סכום המס הכולל שאותו קיזזו החברה וקליינמן, תוך שימוש בחשבוניות הפיקטיביות שאותן סיפק המערער, היה מעל 2.6 מיליון ₪. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם, כי תשלום המס של החברה עומד על כשני מיליון ₪, אך הואיל ומדובר בחוב של החברה, המערער לא חב בתשלומו.

יצוין, כי נגד המעורבים הנוספים בפרשייה הנדונה הוגשו כתבי-אישום נפרדים, ובכלל זה נגד קליינמן, וכי ההליכים בתיקים אלו טרם הסתיימו ומצויים בשלב של שמיעת ראיות.

3.המערער הִנו יליד 1972, נשוי ואב לשלושה. אין לחובתו הרשעות קודמות. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי המערער התקשה להבין את המשמעות הפלילית של מעשיו, ולדבריו פעל בתום לב כדי לסייע לקליינמן. להערכת שירות המבחן, אין למערער דפוסים עברייניים מבוססים, והעבירות בוצעו על-ידו על-רקע אי-הפעלת שיקול דעת ורצון לרצות את מעסיקו. על-רקע האמור המליץ שירות המבחן להשית על המערער עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות.

4.בית-משפט קמא גזר דינו של המערער על-פי עקרונות הבניית הענישה. בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, על בית-המשפט לקבוע בגזר-הדין את מתחם העונש ההולם, זאת לאור העיקרון המנחה והנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, ובהמשך – לגזור את העונש המתאים למערער במסגרת מתחם הענישה ההולם, תוך התייחסות לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, זאת אגב אפשרות לסטות מהמתחם בנסיבות חריגות שצוינו בחוק. בכל הנוגע למתחם הענישה ההולם, התייחס בית-המשפט לערכים המוגנים העומדים ביסוד ביצוע העבירה – השוויון בנטל המס וההגנה על הקופה הציבורית, ולצורך להחמיר בענישה, משיקולים של גמול והרתעה, זאת נוכח הקלות שבביצוע העבירה בצד הרווחים הגבוהים העומדים בצִדה. בכל הנוגע לנסיבות ביצוע העבירה, ציין בית-משפט קמא את ביצוע המעשים במשך כשלוש שנים, את ריבוי החשבוניות – 60 במניין, את שיטתיות הביצוע עבור תמורה כספית, את הכוונה לאפשר לחברה להתחמק מתשלום מס בסכום כולל של מעל 2.6 מיליון ₪, ואת העובדה שמחדלי החברה לא הוסרו, ובכך סייע המערער לחברה ולקליימן לשלוח ידם לקופה הציבורית. עם זאת, התחשב בית-משפט קמא בעובדה שחלקו של המערער בביצוע העבירות התמצה בהשגת החשבוניות הפיקטיביות, והלה שימש כעובד שכיר בחברה, וביצע את המעשים לבקשת מעסיקו – הבעלים של החברה. על-רקע האמור, קבע בית-משפט קמא, כי מתחם הענישה ההולם נע בין 10 חודשי מאסר לבין 30 חודשי מאסר, בצד קנס כספי ומאסר על תנאי; וסבר כי "התקרה העונשית", אשר הוסכם שהמדינה תעתור לה, משקפת נכונה את חומרת העבירות ושיקולי הענישה השונים. באשר לעונש המתאים בתוך המתחם, התחשב בית-משפט קמא, מחד-גיסא, בהודאתו של המערער במיוחס לו ובעובדה שפעל כדי לסייע לאחרים להתחמק ממס ולא הפיק בעצמו רווחים ישירים כתוצאה מביצוע העבירה. מנגד, זקף בית-משפט קמא לחובת המערער את ההפנמה המצומצמת בעניין משמעות מעשיו. בית-המשפט סבר, כי העונש המתאים אמור להיות "בצדו הבינוני-נמוך" של מתחם העונש ההולם; וגזר את עונשו, כאמור, ל-14 חודשי מאסר בפועל, למאסר על תנאי ולתשלום קנס בסך 40,000 ₪.

5.בערעורו, מלין המערער על חומרת עונש המאסר שהושת עליו. לטענתו, טעה בית-משפט קמא בקביעת מתחם הענישה ההולם וכן בקביעת העונש המתאים בתוך המתחם. בעניין המתחם גרס ב"כ המערער, כי בית-משפט קמא לא נתן משקל הולם לכך שהמערער ביצע את העבירה במסגרת עבודתו כשכיר שהיה נתון למרותו של מי שנהנה מביצוע העבירות – יואב קליינמן, וכן לעובדה שמערער לא קיבל טובת הנאה כספית כלשהי בגין מעשיו. במהלך הדיון בערעור, חזר בו ב"כ המערער מהטענה האחרונה, הואיל ובכתב-האישום, העומד ביסוד ההודאה וההרשעה, צוין במפורש כי המערער קיבל תמורה כספית עבור מעשיו. בכל הנוגע לעונש המתאים, גרס המערער כי בית-המשפט לא נתן משקל ראוי להודאתו של המערער אשר חסכה זמן שיפוטי רב, לנסיבותיו האישיות שתוארו בתסקיר שירות המבחן, וכן להמלצת שירות המבחן להסתפק בהטלת מאסר בעבודות שירות. בנוסף, ביקש ב"כ המערער, להורות על פריסת הקנס לתשלומים חודשִיים.

6.ב"כ המשיבה טוען, כי בית-משפט קמא הביא בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים, הן בעניין קביעת מתחם הענישה ההולם, והן בדבר קביעת העונש המתאים בתוך המתחם; וגורס כי העונש שנגזר אינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת; ועל-כן יש לדחות את הערעור.

7.כלל הוא, כי ערכאת הערעור לא גוזרת מחדש את העונש, אלא בוחנת את סבירות גזר-הדין של הערכאה הדיונית; וכי התערבותה בעונשים שנגזרו שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נפלה טעות מהותית, או שהעונש שנגזר סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה. נפסק, כי גדרי ההתערבות האמורים נותרו על כנם גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ע"פ 7430/13 שחרוך טוחסונוב נ' מדינת ישראל (3.3.14); וכן ראו: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13); וע"פ 3151/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל (24.4.14), בפִסקה 10).

8.לאחר בחינת מכלול טיעוני הצדדים, סבורים אנו כי אין מקום להתערב בגזר-דינו של בית-משפט קמא.