עפ"ג 49133-10-14 מדינת ישראל נ' נאסר

השופט ר' שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

הרקע לערעור:

בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו (השופט ז' סאלח, סגן נשיא) שניתן בת"פ 13464-04-13 ביום 17.9.14, לאחר שהרשיע את המשיב, על פי הודאתו, בעובדות כתב האישום המתוקן ובעבירה של התעללות בבעל חיים (עבירה לפי סעיף 2 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד – 1994). במסגרת גזר הדין נגזרו על המשיב שישה חודשי מאסר על תנאי, 200 שעות שירות לציבור, קנס בגובה 3,000 ₪ ושנה בפיקוח שירות המבחן.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 6/4/13 בשעה 09.00 או בסמוך לכך, קשר המשיב חבל לרגלו של כלב עזוב, אותו מצא כשהוא חי מתחת לחלון ביתו בכפר סמיע, חיבר את החבל לרכבו וגרר את הכלב למזבלה בפאתי כפר סמיע, מרחק מאות מטרים מביתו וממקום הימצאו של הכלב. כתוצאה מגרירת הכלב על ידי המשיב נפצע הכלב ונחבל באורח קשה באופן שנגרמו לו פצעי שפשוף מדממים על הבטן וצידי הגוף, נמק באזור החזה, שיתוק ברגליים האחוריות כתוצאה מטראומה קשה והוא נשם בכבדות ומצבו הכללי היה ירוד. וטרינר שהוזעק למקום החיש את הכלב לקבלת טיפול בכלביה בקיבוץ יסעור, שם נאלץ להמיתו המתת חסד, נוכח הפגיעה הקשה שנגרמה לו כתוצאה מגרירתו על ידי המשיב באמצעות הרכב.

המשיב, כאמור, הודה והורשע בביצוע העבירה, שעונשה המקסימאלי הינו 3 שנות מאסר. ענושו נגזר כמפורט לעיל.

טענות הצדדים:

המערערת טוענת כי בימ"ש קמא גזר על המשיב עונש מקל ביותר, הסוטה באופן קיצוני מהעונש ההולם והמקובל במקרים מעין אלה. נטען כי העונש המופרז לקולא שנגזר על המשיב אינו נותן ביטוי ראוי לחומרה היתרה של מעשיו ולצורך לתת מענה הולם לערכים המוגנים העומדים בבסיס העבירה. נטען כי שגה בימ"ש קמא משלא אימץ את מתחם העונש ההולם לו טענה המערערת ומשלא גזר על המשיב עונש במתחם עונש זה. עוד נטען כי בימ"ש קמא שגה הן באופן גזירת הדין והן בתוצאתו. נטען כי בימ"ש קמא נמנע מלקבוע מתחם ענישה הולם לפי תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), נמנע מלהתייחס בגזר דינו לערכים המוגנים בעבירה ולא נתן משקל הולם לנסיבות המחמירות הקשורות לביצוע העבירה ולמדיניות הענישה.

כן טוענת המערערת כי יש לדחות את הנמקתו של בימ"ש קמא לגזר הדין המקל. נטען כי אין יסוד להנחה של בימ"ש קמא כי כל אדם במקרה כזה היה מוצא לנכון לגרש את הכלב מקרבת ביתו ובאם החליט לגרור אותו, מן הסתם, לא הייתה בפניו כל דרך אחרת על מנת להרחיקו. נטען כי הנחה זו אינה מבוססת על ראיות ועומדת בסתירה לתמונות הכלב שהוצגו לביהמ"ש וכן להיגיון פשוט וכללי התנהגות מוסרית, ערכית ותקינה. נטען כי שגה בימ"ש קמא משקבע כי בפני המשיב לא היו ברירות אחרות ושיש לקחת בחשבון את יכולתו להימנע מביצוע העבירה בעת גזירת הדין. כן נטען כי למרות שהמשיב הודה בבימ"ש קמא בעובדות כתב האישום המתוקן, בימ"ש קמא קיבל במעמד הטיעונים לעונש כל מיני טענות והסברים שלא היה מקום לקבלם כאשר המשיב בחר בדרך של הודאה בעובדות כתב האישום המתוקן כפי שהן וזה המסמך המחייב שעמד בפני בימ"ש קמא.

עוד טוענת המערערת כי שגה בימ"ש קמא עת ביצע היקש מהיתרי ציד שניתנים על ידי המדינה למקרה נשוא כתב האישום של התעללות בכלב על ידי גרירתו בחבל הקשור למכונית מרחק של מאות מטרים והפקרתו במזבלה לגורלו. נטען כי היתרי ציד ניתנים לפי החוק למטרות מסוימות המוגדרות בהיתר והמדינה מפקחת על מתן ההיתרים וקובעת את האופן בו יבוצע הציד. כמו כן, על מנת למנוע גרימת סבל מיותר לחיות נאסרו בחוק שיטות מסוימות לציד. במקרה שלפנינו המשיב פעל בניגוד לחוק וללא היתר והסב לכלב במעשיו כאב רב ומוות לאחר ייסורים קשים. לכן נטען כי לא היה מקום להשוואה בין מעשי המשיב לבין צייד שנעשה על פי חוק למטרות מסוימות ומוגדרות ובפיקוח. נטען כי בימ"ש קמא שגה בהתחשבו בנימוק זה כנימוק להקלה בעונש.

המערערת טוענת כי לא היה בהסבריו של המשיב לביצוע המעשה כדי ליטול כהוא זה מהחומרה ומהזוועה שבמעשיו והעונש שגזר בימ"ש קמא על המשיב מחטיא את מטרות הענישה ומעביר לציבור מסר שלא ניתן להשלים עמו. על כן מבקשת המערערת להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא ולהחמיר בכל רכיבי הענישה שהושתו על המשיב. יצוין כי בערעור המקורי שהגישה המערערת ביקשה מביהמ"ש להטיל על המשיב עונש של מאסר בפועל, בנוסף למאסר המותנה ולקנס שנגזרו עליו בבימ"ש קמא. עם זאת, לאחר קיום הדיון לפנינו ומאחר שבעת הגשת הערעור כבר ריצה המשיב חלק גדול משעות השל"צ שנגזרו עליו ובעת קיום הדיון כבר סיים לרצותן, הגישה המדינה הודעה מיום 28/12/14 לפיה, בהתאם להלכה שהוגדרה ברע"פ 6219/12 סרוסי נ' מדינת ישראל (מיום 5/6/14), היא איננה מבקשת עוד שיוטל על המשיב עונש מאסר בפועל, אלא מבקשת היא רק להחמיר בכל רכיבי הענישה שהושתו על המשיב.

ב"כ המשיב טוען כי היסוד הנפשי אשר היה טמון במשיב עת ביצע את המעשה המיוחס לו היה ברף הנמוך של עבירת ההתעללות בבעלי חיים. נטען כי מטרתו של המשיב בביצוע המעשה לא הייתה אכזריות לשמה וכוונתו לא הייתה להתעלל בכלב אלא להזיז את הכלב משטח חצריו. נטען כי מאחר שסבר בטעות כי הכלב נמצא מת עשה את מעשהו מתוך טעות בשיקול הדעת אשר אינה מאפיינת את אורחות חייו של המשיב. נטען כי גם במסגרת חקירותיו אמר המשיב כי "הכלב לא היה זז ולא היה נושם... אני ניסתי להזיז אותו והוא לא זז". כן אמר המשיב גם במסגרת חקירותיו כי הוא מצטער ומתחרט על מעשיו. על כן, נטען כי צדק בימ"ש קמא עת קבע כי הכוונה הנפשית הנדרשת בעבירה של התעללות בבעל חיים נמצאת במקרה זה ברף הנמוך ביותר של העבירה בה הורשע המשיב וניתן להגדיר את מעשיו כטעות בשיקול הדעת או שיקול דעת מוטעה.