עפ"ג 48348-03-14 פ. נ' מדינת ישראל

המערער הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי אישום שונים שצורפו זה לזה לבקשתו.

כתב האישום בתיק 24292-10-12, העבירה בתיק זה היא עבירת גניבה. המערער גנב בתאריך 16.1.12 מוצרי קוסמטיקה שונים מרשת סופר-פארם בשווי כולל של כ- 3,200 ₪. הגניבה כללה גם קילוף הזמזמים שנועדו להתריע על לקיחתם של המוצרים וטמינתם בתוך כיסיו, כמובן מבלי לשלם עבורם.

כתב האישום הנוסף בתיק 28367-06-12 מתעד שלושה מקרים שונים בתאריכים שונים, שבהם גרם המערער חבלה לרכבם של שכנים המתגוררים איתו באותו בנין. המערער לא השלים עם התנהלות המתלוננים כחברי ועד תמ"א 38 הנוגע לבנין שבו הוא התגורר, ואת אי שביעות רצונו ביטא בדרכים הבריוניות והמכוערות ביותר שניתן להעלות על הדעת, כך למשל באחד המקרים מדובר על מריחת צואת כלבים על רכבה של אחת המתלוננות, בתיק נוסף ניקב המערער גלגלי רכב וכך גם בתיק השלישי. נציין עוד, כי כל אחד מהמקרים ארע בתאריך שונה, גם אם התאריכים סמוכים זה לזה.

כאמור, המערער הודה. לאחר שהודה נשלח לקבלת תסקיר של שירות המבחן המונח בפנינו כרגע. התסקיר המליץ בשורה התחתונה על הימנעות מהרשעה תוך הטלת צו שירות לתועלת הציבור לצד הטלת צו מבחן. בימ"ש קמא (כב' השופט צ' עוזיאל) לא אימץ את המלצת שירות המבחן והרשיע את המערער בכל העבירות בהן הודה.

על החלטתו של ביהמ"ש שלא להימנע מהרשעה הערעור בפנינו.

הטיעון המרכזי שבפי ב"כ המערער הינו כי המערער אדם נורמטיבי. האירועים נושאי שני כתבי האישום ארעו בתקופה מסוימת וקצרה יחסית בחייו. המערער היה שרוי באותה תקופה בקשיים ועבר אירועים קשים. את הביטוי לאירועים אלה נתן באותה התנהלות המשתקפת בשני כתבי האישום, לא לפני ולא אחרי אותם אירועים הסתבך המערער בפלילים.

המערער הוא יליד 1958 שעל-כן לעובדה שמדובר בסדרת מעשים אחת יש לתת את המשקל המירבי. לטענתו של הסנגור, די בכך כדי להביא את המערער אל גדר המקרים בהם יסתפק בימ"ש בסיום ההליך ללא הרשעה.

נימוק נוסף עליו הושם דגש עניינו הפגיעה האפשרית בפרנסתו של המערער. המערער הוא קניין בחברת IBM. הסנגור הציג בפני בימ"ש קמא את חוזה העסקה של המערער. אחד הסעיפים באותו חוזה דן בכך שאם המערער יבצע עבירה פלילית רשאית החברה לפטר אותו ללא פיצויים. לטענתו, ההרשעה תצוץ על פני השטח בבדיקה הבטחונית הקרובה והדעת נותנת כי המערער אכן יאבד את פרנסתו. מדובר בנזק קונקרטי וממשי וגם מטעם זה העתירה היא לסיים את ההליך באי הרשעה. אליבא דהסנגור, המערער שבפנינו עומד בכל הקריטריונים שנקבעו בפרשת "כתב" לענין הימנעות מהרשעה.

המדינה מפנה לכל הממצאים המפורטים בגזר-דינו של בימ"ש קמא. ריבוי המעשים, חומרתם, מתחם הענישה הראוי לכל אחת מן העבירות, הנזק שאינו צפוי למערער (כך לשיטת התביעה), העתירה היא כפי שניתן לצפות, שלא להתערב בהחלטה.

שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו היא כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא ולהלן נפרט בקליפת אגוז את נימוקינו:

נתחיל ממושכלת היסוד ולפיה, ככלל הליך פלילי מסתיים בהרשעה (בין אם על בסיס שמיעת ראיות ובין אם על בסיס הודאה), הימנעות מהרשעה היא החריג וחריג זה נעשה רק במסורה ובתי-משפט מקפידים מאוד שלא להפוך אותו לתוצאה יומיומית של הליכים פליליים.