עפ"ג 42650-08-15

המערער הורשע על סמך הודייתו בעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממש, עבירה על סעיף 380 לחוק העונשין.

על-פי האמור בכתב האישום, בתאריך 22.3.15 תקף המערער את המתלונן בתיק זה כאשר התקיפה השתרעה על פני מספר שלבים. מלכתחילה דחף המערער את המתלונן אל עבר הקיר והחל להלום בו באגרופיו בראשו, גבו ובחלק גופו העליון. המתלונן ניסה להגן על עצמו, הרים כיסא על מנת למנוע מהמערער להתקרב אליו וניסה להימלט מהמקום, אולם המערער חסם את דרכו מהיציאה היחידה שהיתה באותו מקום. בעוד המתלונן עומד חסר אונים, המשיך המערער בהתנהגותו האלימה. גם התערבותם של אנשים אחרים, (מלצרים במסעדה שמדובר בה שניסו להניא את המערער מהמשך המעשים) לא נשאה פרי והמערער המשיך בשלו. המערער ניסה לברוח מהמסעדה, או אז בעט בו המערער, אחז בו בצווארו בעוד המתלונן צמוד לקיר וגרם לו חבלות של ממש בהתבטאו בשטף גם ברגלו.

בית משפט קמא (כב' השופט צ' עוזיאל) קבע כי מתחם הענישה הראוי בתיק זה עומד על מאסר קצר אף לתקופה שניתן לרצותה בעבודות שירות, ואילו הרף העליון עומד על מאסר שנה. לאחר שקבע את המתחם פעל בית המשפט כמצופה ממנו וגזר את הדין בתוך המתחם. לענין זה פירט בית משפט קמא את כל הנסיבות לקולא שפעלו לטובת המערער, העובדה שהודה בעבירה, המשבר בביתו, הפלה שעברה בת זוגתו לפני מספר חודשים ואפילו עדות של אדם שהתנדב לסייע למערער לאחר שישתחרר מהמאסר. בהינתן כל אלה הטיל בית משפט קמא בגין האירוע הנוכחי על המערער 7 חודשי מאסר. נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר מותנה בן 6 חודשים. המאסר המותנה הופעל במצטבר למאסר שהוטל בתיק הנוכחי, כך שסה"כ על המערער לרצות 13 חודשי מאסר בפועל. בנוסף הוטל עליו מאסר על תנאי וכן חויב בפיצוי למתלונן.

על גזר הדין הערעור בפנינו.

לטענת ב"כ המערער, החמיר בית משפט קמא יתר על המידה עם המערער באופן המצדיק ואפילו מחייב את התערבותה של ערכאת הערעור. ב"כ המערער הפנה לפרק הזמן הקצר שלאורכו התנהל האירוע מראשיתו ועד סופו ובמיוחד שם את הדגש על התנהלותו של המתלונן. המתלונן, כך על-פי הנטען, התגרה במערער, הוא השמיע כלפיו מילים וולגריות שמתפרשות גם כאיום ומשכך, היה מקום להקל עם המערער מלכתחילה בקביעת המתחם ובדיעבד בגזירת העונש.

אם אמרנו שאין ממש בערעור זה אמרנו מעט ולא נתנו ביטוי למלוא התמונה.

באשר למתחם שנקבע:

המתחם מייצג כידוע את עיקרון ההלימה. ההלימה בתיק זה צריכה לשקף את הנסיבות ואלה האחרונות פורטו על-ידינו בחלק הראשון של פסק דין זה. מדובר באירוע רב שלבי. למערער היו מספר הזדמנויות להתעשת ולחדול בו ממעשיו, אלא שלא כך נהג. המערער הוא התוקף, הוא החל לתקוף את המתלונן בכך שדחף אותו על הקיר, לא נחה דעתו וגם כאשר המתלונן ניסה להתגונן וניסה לברוח מהמקום, מעשה שמסמל כניעה מוחלטת של המתלונן, המשיך המערער במעשיו. גם אנשים נוספים, מלצרים באותה מסעדה, לא הצליחו להפסיק את הפעילות האלימה. גולת הכותרת מצויה בסעיף האחרון בעובדות כתב האישום, המתלונן כאמור ניסה לברוח מהמסעדה והמערער בעט, אחז בו בצווארו כאשר זה האחרון חסר אונים לחלוטין משום שהוא נצמד לקיר.

יש תקיפה ויש תקיפה והתקיפה שבפנינו היא תקיפה אלימה וחסרת מעצורים המחייבת ענישה של ממש.

באשר לחלקו של המתלונן:

חרף דבריו של ב"כ המערער איננו סבורים שיש בטיעון זה ממש. המתלונן אכן התבטא במילים וולגריות אלא שלא נקט בשום פעולה אלימה. תגובתו של המערער היתה חסרת כל פרופורציה והתבטאה באלימות חסרת מעצורים, לפיכך המתחם שנקבע הוא מתחם הולם הנותן ביטוי נכון וראוי לעיקרון ההלימה.