עפ"ג 39422-08-14 מדינת ישראל נ' דאודי

המשיב הורשע בבית משפט קמא על סמך הודייתו בעבירה של חבלה או פציעה כשהעבריין מזוין, עבירה על סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין וכן החזקת סכין למטרה לא כשרה, עבירה על סעיף 186 לחוק.

על-פי העובדות בהן הודה המשיב: בתאריך 12.7.11 בת"א ירד המשיב מביתו, ניגש למתלונן שהוא שכנו כאשר הוא אוחז בידיו בשתי סכינים. המשיב דקר את המתלונן בישבנו וגרם לו לפצע דקירה בעומק 4 ס"מ, אותו צריך היה מאוחר יותר צוות רפואי לסגור באמצעות סיכות.

נעיר כבר בשלב זה, כי להודעת הערעור שבפנינו צירפה המדינה תמונות המשקפות את מצבו של המתלונן לאחר הפגיעה והתמונות מדברות בעד עצמן.

העובדות שפורטו לעיל משקפות את כתב האישום לאחר שתוקן כחלק מהסדר טיעון בין הצדדים. ההסדר לא כלל הסכמה לגבי העונש והצדדים טענו בענין זה כל אחד בדרכו.

בית משפט קמא (כב' השופט י' יצחק) הטיל על המשיב את העונשים הבאים:

1.6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות.

2.עונשי מאסר על תנאי לתקופות משתנות בהתאם לעבירות שמדובר בהן.

3.קנס בסך 1,500 ₪.

4.וכן פיצוי למתלונן בסך 1,000 ₪.

על גזר הדין מערערת המדינה בפנינו. הטענה היא כי בית משפט קמא הקל עם המשיב באופן המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור.

על אלה שמה המדינה את הדגש:

בית משפט קמא קיבל את טענתה של הסנגוריה וקבע כי מתחם הענישה נע בין 4 חודשי מאסר ל- 18 חודשי מאסר בפועל. לטענת המדינה, המתחם איננו הולם את העבירות בהן הורשע המשיב. העבירות שמדובר בהן, הן ביטוי קונקרטי וחמור לתת תרבות הסכין שבה מצווה בית משפט להילחם. המדינה מפנה לפסיקה של בית המשפט העליון ששב וקבע פעם אחר פעם, כי יש לשרש את תת תרבות הסכין מחיינו ובית המשפט אמור להרים את תרומתו למלחמה קשה זו.

קונקרטית לענין העבירה שמדובר בה:

המדינה מפנה לכך כי מדובר בסכסוך של מה בכך בין שכנים. המתלונן מבוגר מהמשיב שבפנינו ב- 30 שנה, מה שלא מנע מהמשיב לרדת מביתו כשהוא מצויד בשתי סכינים אותן הסתיר מאחורי הגב ולפעול כפי שפעל כמתואר לעיל. מדובר בעבירה של אלימות מתפרצת ושלוחת רסן שטעונה אמירה עונשית הולמת.